סופרת ומסאית
נולדה בתל אביב להורים ניצולי שואה. למדה בבית הספר "אהל שם" ולאחר מכן ב"תיכון חדש". שירתה בצה"ל כמורה-חיילת באופקים. למדה ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון ושני. עבדה כמורה בפנימיית "בויאר" ובבית הספר "התיכון שליד האוניברסיטה" בירושלים.
בסוף העשור הרביעי לחייה פנתה לכתיבה ספרותית. ספרה הראשון, "רצח בשבת בבוקר" (כתר, 1988), המפענח רצח במכון הפסיכואנליטי, זכה להצלחה רבה בזכות דמותו הכובשת של הבלש מיכאל אוחיון, שסגנון חקירתו המשתהה והמהורהר יצר מותחן בעל עומק פסיכולוגי והגותי. בתחילת שנות התשעים החלה לעבוד גם כמבקרת ספרות בעיתון "הארץ". באמצע שנות התשעים עזבה את ההוראה בתיכון, אך המשיכה ללמד סיפורת וכתיבה בבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה ע"ש סם שפיגל בירושלים. את רוב חייה הבוגרים עשתה בירושלים, והעיר, על שלל הקשריה, משמשת רקע משמעותי בחלק מיצירותיה.
ההוראה, כמו גם הכתיבה הביקורתית, היו לה ביטוי למחויבות ולאחריות כלפי החברה והתרבות, אך גם לאמונה בכוחה הגואל של האמנות. מכוח ניסיונה כמורה-חיילת באופקים, נכתב ספרה המסאי "מכביש הרעב שמאלה" (1990), שראשיתו במאמר לכתב העת "פוליטיקה". שיבתה המאוחרת לעיירה אופקים ומפגשיה עם תלמידיה לשעבר מתוארים בענייניות חומלת, והספר מתבונן מתוך מודעות רחבה במוקדי הכוח הפועלים על החיים, ובמיוחד על הנשים בעיירת פיתוח בישראל ה"מפותחת".
רגישותה לכוח ולשוליות באה לידי ביטוי גם בבחירתה במותחן הבלשי ובדמותו של הבלש הנוגה, המזרחי והמשכיל, מיכאל אוחיון. כניסתה אל הספרות דרך הז'אנר הלא-קנוני של הבלש, כמו גם דמותו של אוחיון, מבטאות עמדה המודעת לעוצמתה הייחודית, אך ניגשת למרכז מתוך שוליות. למרות הסתייגותה מהמושג "ספרות נשים", כתיבתה מבטאת עמדה חתרנית כלפי הממסדים השונים, הגבריים מן הסתם, ששולטים בשיח של התרבות הישראלית.
בששת הרומנים הבלשיים שכתבה, אוחיון פוקד את מוקדי הכוח של החברה הישראלית, על הממסדים הסגורים שלהם. בין שמדובר בחברה הפסיכואנליטית ובין שבקיבוץ, באוניברסיטה או בשכונה מתברגנת, החקירה של אוחיון המזרחי ועמדתו האמביוולנטית כנציג הממסד המשטרתי, אך גם כחיצוני לו, מפרקות את הממסד לגורמיו האנושיים. פענוחו של הפשע משיב את הסדר על כנו, אך העולם שהסדר חוזר אליו שוב אינו אותו עולם.
ההתפתחות לאורך כתיבתה באה לידי ביטוי גם בדמותו של אוחיון, שכמו החברה שבה הוא פועל, מתבגר ומתמלא ספקות, כפי שניכר בשני הבלשים האחרונים: "רצח בדרך בית לחם" (2001) ו"רצח מצלמים" (2004). אם בספרים הראשונים המכונה הבלשית מכתיבה את התנועה בטקסט, הספרים האחרונים חושפים סתירה עקרונית בין המבנה הבלשי, על יעילותו המובילה לפתרון, לבין הפתיחות העקרונית של הרומן, שנעשית יותר דומיננטית. שינוי זה מביא לשבירת הריחוק הרגשי, המאפיין את הקריאה במותחן בלשי, ומדגיש את הייחוד בכתיבתה של גור. התוצאה היא שהגבול בין הקורא לבלש מיטשטש, החברה הישראלית היא שהופכת לחשוד המיידי, והכתיבה עצמה לפוליטית-ביקורתית.
כתבה שני רומנים לא בלשיים: "לא כך תיארתי לי" (1994) מעמת בין שני סיפורים: על ילדה, בת לניצולי שואה, ועל גינקולוגית מבוגרת. בדיעבד מתברר שהסיפור של המבוגרת הוא המשך לסיפורה של הילדה, כשההקשר היהודי-ישראלי מקיים מצור על הזהות הנשית שמתקשה לצאת אל הפועל. הרומן השני, "אבן תחת אבן" (1998), מתייחס למותו של אמיר סלע ברולטת הרשת שהתרחשה בבסיס חיל האוויר, ומתאר את מאבקה של אמו בממסד הצבאי סביב הכיתוב על המצבה. המאבק מעוצב בנוסח קלאסי ("מיכאל קולהאס" של קלייסט), כשהתובנות ברומן נובעות מהשילוב בין הטוטליות שעל סף הטירוף לדקות ההבחנה בכוחות המושלים בחיינו.
המחויבות כלפי התרבות והחברה באה לידי ביטוי מוחשי בעבודתה הביקורתית בעיתון "הארץ". מתוך רשימותיה, שמבחר מהן התפרסם בספר "מבלי דלג על דף" (2008), עולה עמדה שיש בה שילוב של שמרנות תרבותית, הסתייגות מהמנגנון הכוחני של הביקורת, וראייה מקורית, ישרה וחדה. מכתיבתה הביקורתית מתבהרת הבחירה שלה ברצח ובפענוח כמובילים של התנועה אל תוך הספרות: "הרצח, או אפילו המחשבה על רצח", כדבריה על ז'ורז' סימנון, שהיה עבורה, קרוב לוודאי, מקור השפעה ספרותי והגותי משמעותי, הוא רק מפתח "לתאר את האופן שבו בני אדם לכודים בתוך נפשם שלהם".
בן זוגה בשנים האחרונות לחייה, המבקר אריאל הירשפלד, חיבר לאחר מותה את הספר "רישומים של התגלות" (2006), שהוא כעין הספד פיוטי על חייה ועל אהבתם.

הירשפלד, אריאל. "הנסיכה שעל העדשה". "הארץ" תרבות וספרות. 17.6.2005. 1; חבר, חנן. "האמת הבלשית והאמת הלאומית: ה"פוליטיקה" של מיכאל אוחיון". "הארץ" תרבות וספרות. 27.5.2005. 1;
Sokoloff, Naomi B. "Jewish Mysteries: Detective Fiction by Faye Kellerman and Batya Gur". Shofar 15 (3). 1997. 66-85.

אורי ש' כהן