משוררת, מתרגמת וחוקרת
נולדה בקיבוץ תל יוסף להורים שעלו לארץ מאוקראינה ב-1936, ורוב בני משפחתם נספו בשואה. ביולי 1948 נהרג אחיה החייל בדרך לירושלים. בילדותה התגוררה עם הוריה בשכונת קריית שלום שבדרום תל אביב. למדה בבתי ספר יסודיים בכפר ורבורג ובגוש היישובי תל מונד, בהמשך למדה בתיכון "עירוני ה"'. את התואר הראשון (1960) והשני (1975) סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם כתבה גם את עבודת הדוקטור שכותרתה "מטאפורות וסמלים בסיפורת של אורי ניסן גנסין" (1984), שראתה אור כספר שלוש שנים אחר כך.
בשנים 1975-1960 עבדה כמורה בבתי ספר תיכוניים ובמקביל פירסמה שירים, סיפורים ורשימות ביקורת ספרותית. בשנים 1988-1971 עבדה במשרד החינוך באגף לתוכניות לימודים. בשנים 1987-1984 עבדה כאסיסטנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. ב-1987 החלה ללמד באוניברסיטת בן-גוריון בנגב במחלקה ללשון וספרות עברית. ב-1991 מונתה לפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 1994-1993 כיהנה כראש המחלקה, ובמסגרת תפקיד זה ייסדה מסלול ללימודי תואר שני בכתיבה יוצרת.
התמחותה האקדמית העיקרית היא ההקשר הרוסי והכלל-אירופי של התרבות היהודית המודרנית ושל השירה העברית החדשה. היא כתבה על שירת ביאליק, לאה גולדברג, זלדה, ועל שירה עברית דתית מודרנית, מיסטיקה בשירה העברית והישראלית, זהות יהודית בספרות העברית החדשה, ועוד. כתבה מאות מאמרים בנושאי ספרות עברית ומאות רשימות ביקורת. כתיבתה המחקרית מעידה על סקרנות אינטלקטואלית בלתי נלאית, על מנעד ידע רחב, ועם זאת היא מתייחדת בנימתה הנוחה לקריאה, האישית והבלתי-אקדמית.
שירתה נוגעת ללב בפשטותה הנבונה. היא חפה ממשחקי לשון ומבטאת פליאה קיומית מהטבע ומהיחסים בין בני אדם. כאב עמוק ואופטימיות זהירה מוצאים אצלה חיבור שירי מקורי: "נִדְלֶקֶת מִיּוֹפְיוֹ שֶׁל עָלֶה גֶּפֶן יָרוֹק מֻכֶּה אַרְגָּמָן/ רָצִיתִי לְהָבִיא לָךְ אוֹתוֹ בְּמַתָּנָה/ כְּהוֹכָחָה לְאֶפְשָׁרוּת שֶׁל יוֹפִי/ גַּם בְּמַחֲלָה" (מתוך "מתנה" בספרה "לילה, בוקר", 2000). אהבתה לארץ כמו גם מעורבותה המלאה בגורלה בולטות בשיריה.
בשירתה באות לידי ביטוי השכלתה הרחבה, ידיעותיה בשפות זרות ומשיכתה לעולם המיסטיקה לגווניו. עם זאת, השירה אינה הופכת ללמדנית או למכבידה ונותר הניגון ה"פשוט" הקרוב למעין שיחה שירית עם קורא אפשרי הקרוב לה. הצבעוניות היצירתית מתבטאת גם בנטייתה לקרב בין שירתה וספריה לבין סוגי אמנות נוספים, למשל חיתוכי עץ ותצלומים. מהמוטיבים הבולטים בשירתה: הבית על דייריו וכליו, המוות, היחסים עם העולם הגברי והזיקה לילדים. "אָמַרְתִּי: גֶּבֶר לֹא-טוֹב הוּא,/ בֵּן אָדָם עָבֶה וְסָתוּם,/ רֹאשׁוֹ כַּדּוּר אֶבֶן/ פּוֹגֵעַ כְּמוֹ בָּלִיסְטְרָאָה. וּבַלַּיְלָה קָרַבְתִּי אֵלָיו/ לְגַפֵּף אֶת גּוּפוֹ הַבּוֹדֵד/ כְּמוֹ סֶלַע בַּזֶּלֶת בַּקַּיִץ" (מתוך "אמרתי" מהספר "לילה, בוקר"). שירתה מזכירה באִפיוניה את לאה גולדברג מצד אחד ואת זלדה מצד אחר.
תפישת העולם העולה בשירתה מחברת בין הגופני לנפשי בטבעיות מלאה. מתוך כך גם מצוקות קשות, גם תאוות גופניות וגם הכמיהה לנסתר מופיעות ברצף אחד ובשפה שירית מיוחדת, המתמודדת היטב עם התכנים המגוונים: "כְּמוֹ אִישׁ עִיוֵּר שֶׁעוֹבֵר כְּבִישׁ בַּחֲלוֹם/ וּפִתְאוֹם מְחַבֶּקֶת אוֹתוֹ אִישָּׁה בְּעֵירוֹם,/ בְּלִי כְּרִיכָה, בְּלִי צִילּוּם מִימֵי נְּעוּרַי,/ בְּלִי רְכִילוּת, בְּלִי כְּלוּם –/ כָּכָה תִּקְרָא, אִם תּוּכַל, אֶת סֵפֶר שִׁירַי" (מתוך "כמו איש עִיוֵּר", שנדפס בכריכה האחורית של הספר "הלא", 1998). הדוברת פונה ישירות לקוראיה, במטרה להמעיט מערכו של המידע הביוגרפי לעומת המפגש הישיר עם השיר עצמו. מעבר לנימת התמימות יש בשיריה אירוניה וזיכרונות קשים מהחיים האישיים. השירה, כמו הקִרבה הגופנית שבין גבר לאישה, הכרחית ובאותה עת בלתי נגיעה, בדומה למצב התודעתי של החלום. יש הסתמכות ברורה על הכוח העצמי, ובמקביל הודאה ברורה בחולשות אישיות. כמעט מכל מצב יש שאיפה לנשגב. אפילו כוחם של המאכלים הביתיים הוא חלק מקיום גדול ופלאי. סגולה נוספת של שירה זו היא היכולת להתמודד עם אובדן אישי טרגי ללא השתלטות של ייאוש או מרירות.
עוד מספרי שירתה: "לולי היה עלי למהר" (1971); "לקחת אויר" (1978); "רק הירוק" (1981); "ובצפיפות" (1990); "הבראה" (2004); תערוכת דיוקנים (2013); שריקה (2014); מותר (2015); בלי הרבה דיבורים (2018) ועוד.
כתבה את הרומן ההיסטורי משפחתי העשירים (2017). כמו כן, עשרה סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת.
מספרי מחקר וביקורת: "על שירת זלדה" (1988 ומהדורה מורחבת, 2006); "מבוא לספרות הדקאדנס באירופה" (1994); "מגעים של דקדנס: ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברנר" (1997); "סימבוליזם בשירה המודרנית" (2000); "טעמי הספרות: רשימות ביקורת" (2006).
מתרגומיה: "אולגה סדקובה, מזמורים ישנים" (1997); "יוליה וינר, על כסף, על זקנה ומוות וכו'" (2003); "יצחק באבל, כל כתבי יצחק באבל בשני כרכים" (מרוסית, 2008).
כן תירגמה שירים של מלרמה, אחמטובה, ורלן, פושקין ואחרים. שיריה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולערבית. ספרי שיריה המתורגמים הופיעו ברוסית (פטרבורג, 2004), באנגלית (מהדורה דו-לשונית, ניו יורק 2008) ובהונגרית (2009).
על שירתה זכתה בפרס אקו"ם (1987), בפרס קרן תל אביב (1987), בפרס קרן ירושלים לשירה (1990), בפרס ויצ"ו לאישה היוצרת (1994), בפרס הנשיא (2002), בפרס ברנר (2005), בפרס יהודה עמיחי (2011), בפרס אקו״ם למפעל חיים (2013) ובפרס פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז״ל (2017). בשנת 1993 במסגרת תפקידה כראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון היא ייסדה (לראשונה באוניברסיטאות בישראל) את המסלול לכתיבה ספרותית לתואר שני.

מזור, יאיר. "שירתה של חמוטל בר-יוסף". הדואר. 83/1. סתיו 2003; מרק, צבי. "מזון, אימהות ושירה". "דימוי", 25. אביב תשס"ה. 80-78; קלדרון, נסים. "בן אדם שאפשר לצרף אותו אל השולחן". "מעריב" ספרות. 25.5.2002; קמרון, אסתר. "לשמור על מה שיש". "עתון 77", 65-64. מאי-יוני 1985. 9, 117-118.

מירון ח. איזקסון וערן צלגוב