חוקר ספרות
נולד ב-1919 בעיר קשאנוב שבפלך קראקוב, פולין, למשפחה שהעמידה חזנים ידועים. לימים כינס בספר תווים מקיף את ניגוניו של אביו, ר' הרש לייב החזן מקשאנוב. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נמלט אל עומק רוסיה והתגלגל במחנות עבודה שונים. אחרי הפלישה הגרמנית לרוסיה ב-1941, כאשר שוחררו האזרחים הפולנים מגלות סיביר, התגייס לצבא האדום ושירת עד תום המלחמה ביחידות של "החזית האוקראינית השנייה". ב-1947 עלה ארצה בעלייה ב'. שהה שנתיים בקיבוץ עין גב, ולאחר מכן עבר לקיבוץ נצר-סרני עם ייסודו. בשנות הששים למד ספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, והוכתר בתואר דוקטור ב-1971. בשנות השבעים נמנה עם מייסדי המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון, לימד בה עד פרישתו לגמלאות ב-1988 והקים בה את הקתדרה ליידיש. לאחר מכן לימד במרכז ליידיש של אוניברסיטת בר-אילן.
במוקד עבודתו המחקרית ניצב העיון ביצירתם של יוסף חיים ברנר ושל בני חוגו ודורו. בספריו "ברנר הצעיר" (א-ב, 1975) ו"ברנר בלונדון" (1990) העמיד תיאור דקדקני מתועד לפרטי פרטים של מהלך חייו ויצירתו של ברנר עד 1908, ובו חידושים עובדתיים רבים. כמו כן כינס ותרגם את כתביו של ברנר ביידיש ("הכתבים היידיים", 1985), והוסיף לחקור בהם בספרו "ברנר וגנסין כסופרים דו-לשוניים" (1986). בסדרה של שלושה ספרים קטנים ("בשנה ראשונה", 1981; "בין השורות", 1981; "מתוך החבורה", 1982) דן בדיאלוגים אמנותיים סמויים בין יוצרי הספרות העברית הצעירה בראשית המאה העשרים, ובעיקר ברנר, גנסין ושופמן וכן ש"י עגנון, ביאליק וטשרניחובסקי.
בספרו "הצעיר הבודד בסיפורת העברית 1899-1908" (1978) תיאר את גילומיו האמנותיים של גיבור הדור, הצעיר היהודי התלוש, בסיפורת של ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן ונומברג. בספרו "עגנון הצעיר" (1989) בחן את יצירות הנעורים הנידחות של עגנון בעברית וביידיש שנוצרו לפני עלייתו ארצה וכן בתקופת העלייה השנייה עד 1912. חטיבה בפני עצמה מהווים שלושת ספריו על יצירת ביאליק: על סוגיות המשקל בשירתו ("הפרוזודיה של שירת ביאליק", 1983); על יצירתו הדו-לשונית ("ביאליק בין עברית ליידיש", 1987) ועל תקופת השיא של שירתו בשנים 1905-1899 ("צופה הייתי בעינו של עולם", 2004). מתוך עיסוקו בהקשר הדו-לשוני של הספרות העברית החדשה צמחו גם ספריו "מנדלי, שלום עליכם: בחינה מחודשת" (1995) ו"דוד פוגל: המשורר כאמן "נסתר"" (2005).
על פי תפישתו העקרונית, תהליך היצירה כרוך בניסיון מתמיד של האמן לשפר ולשכלל את כתיבתו לאורו של אידיאל ספרותי נכסף הניצב לנגד עיניו. לפיכך כל יצירה היא תיקון ותוספת לקודמתה וכעין טיוטה לזו שבאה אחריה, והיא צריכה להיבחן על פי מקומה ברצף עבודתו של הסופר. עיוניו הכרונולוגיים-התפתחותיים ביצירותיהם של ברנר, ביאליק, עגנון ופוגל מממשים את התפיסה הזו באופן מובהק. בין הנחות היסוד הנוספות השזורות בכתביו: מקומה המרכזי של התשתית הביוגרפית ביצירת הספרות לאחר שעברה מטמורפוזה אמנותית; חשיבות ההקשר הדו-לשוני בהכרה שלמה של הקלאסיקונים העבריים; מעמדן של יצירות בוסר גנוזות כבסיס הכרחי להבנת היצירה הבשלה; נטייתם של סופרים "להתכתב" עם עמיתיהם "בין השורות" של יצירותיהם, והצורך בחשיפתם של דיאלוגים אלה כרובד משמעותי בפרשנות היצירות.
נפטר ב-2013.

ברתנא, אורציון. "ברנר היוצר ובקון החוקר". "ידיעות אחרונות". 1.9.1989. 20, 22; קומם, אהרון. "ספר יצחק בקון". באר שבע: אוניברסיטת בן גוריון. 1992.

אבנר הולצמן