חוקרת ספרות, משוררת וסופרת
נולדה בתל אביב ובה גדלה והתחנכה. בשנות השישים עזבה את ישראל לארצות הברית בשל עבודת בעלה, השתקעה בסיאטל ולאחר מכן בניו יורק. החלה את לימודיה האקדמיים באוניברסיטת סיאטל, והמשיכה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (JTS). מ-1982 ועד יומה האחרון נמנתה עם סגל המוסד ועסקה בהוראת הספרות העברית והתרבות הישראלית. ב-1992 סיימה את התואר השלישי, ועם השנים מונתה לפרופסור. נפטרה ממחלה ממארת בניו יורק. בשנותיה האחרונות הקימה ב-JTS קתדרה ללימודי ישראל הנושאת את שמה ואת שם בעלה.
עיקר מחקרה התרכז ביצירתו של אבא קובנר, שעליו חיברה שורת מאמרים וספר מונוגרפי, "עד קץ הבדיה" (1995). הספר עוסק בתשתית הלירית של יצירת קובנר: במראות היסוד האוטוביוגרפיים המפרנסים אותה, בדמותו של הדובר הלירי וזיקותיו הלא-ישירות לתחנות בחייו של המשורר עצמו, במשקעים המיתיים והארכיטיפיים הטבועים בשירים, ובדרכי בנייתם של מחזורי השירים והפואמות המודרניסטיות ביצירתו. חלק נכבד מן הספר מוקדש לעיון ביצירתו האחרונה, הפואמה הלירית-אפית "סלון קטרינג", בבחינת סיכום פואטי ואידיאי של שירתו.
מלבד עיסוקה בקובנר חיברה מאמרים על יהודה עמיחי, על אורלי קסטל-בלום, על "התקווה" בהשוואה להמנונים לאומיים אחרים, ועוד. כן ערכה ספרי יובל לכבוד שניים ממוריה: "יקר למרדכי" לכבוד מרדכי וקסמן ובו מאמרים במחשבת ישראל (1998), ו"מחקרים בספרות ישראל" לכבוד אברהם הולץ (2003).
פרסמה שלושה ספרי שירה, "ציפור הגשם" (1971, עקד); "קשר דם" (1987) ו"אשה בּוֹר" (1996). שלושתם עוסקים בחוויה הנשית בריבוי פניה. הראשון עוסק במצוקותיה ובמועקותיה של אישה צעירה ושבירה, השני ממוקד בחוויית האימהות ובזהותה הכפולה של הדוברת כאם לבניה וכבת לאמה. השלישי מעצב חוויות של אבל, אובדן והתרוקנות של האישה הבוגרת שאיבדה את אהוב לבה. השירים חושניים ופיסיים, ובד בבד הם עשירים באסוציאציות ספרותיות וברמיזות למקורות יהודיים ולמשקעי תרבות אוניברסליים. בצד הנושאים האישיים האינטימיים שזורים בהם געגועים לארץ ישראל וכאב על הריחוק הכפוי ממנה.
בשנותיה האחרונות שקדה על כתיבת רומן אוטוביוגרפי וידויי, "בנסוע הארון" (2000), שהוא במידה רבה סיכום של חייה. זמן ההווה של הרומן מתאר פרשת אהבה עזה ומפתיעה, חובקת עולם, בין המספרת לבין ידיד נעורים רחוק שהופיע מחדש בחייה, וזאת דווקא בתקופה שבה היא נאבקת במחלה ממארת ושרויה באבל כבד על אביה ובעלה שנפטרו בזה אחר זה. בפרקים אלה משולבים קטעי היזכרות המשחזרים את חייה מאז ילדותה על רקע משפחתי רחב. ייחודו של הרומן באריגה המורכבת של פרקי ההווה והעבר עם מערך פיוטי עשיר של דימויים, ציורים, אסוציאציות ספרותיות והקבלות לקורותיהן של דמויות נשיות מיוסרות דוגמת מריה מגדלנה והילדגרד מבינגן, המשמשות לה מופת ומקור כוח.
כתיבת הרומן הושלמה בימיה האחרונים והוא ראה אור במלאת שנה למותה והתקבל בחום ובהערכה על ידי הביקורת והקוראים. בעיזבונה נותר קובץ שירים רביעי בשם "מיתוס", שטרם ראה אור. אפשר לראות בו כעין מקבילה שירית מרוכזת של הרומן, המגלגלת בנושאים ובחומרים דומים: אהבה מאוחרת בצל ייסורי המחלה והאבל, רשמי מסעות בעולם ודיאלוגים עם דמויות תנ"כיות ומיתולוגיות.

בר-יוסף, חמוטל. "אהבה בימי גסיסה". "ידיעות אחרונות" ספרות. 10.11.2000. 28; הולץ, אברהם. "דברים שהושמעו
בשלושים לזכר צביה גינור ז"ל". "מחקרים בספרות ישראל" מוגשים לאברהם הולץ". ניו יורק: בית המדרש לרבנים
באמריקה. 2003; הולצמן, אבנר. "שטיח הקיר של חיי". "אלפיים" 29. 2005. 178-169; שרף גולד, נילי רחל. "לקרוא
את צביה בן-יוסף גינור". Hebrew Higher Education 10. 2002. 73-78.
אבנר הולצמן