סופר
נולד בעיירה ביאלה-פודלסקה, פולין, לאביו נח נפתלי ואימו מלכה יורברג. היה האח הבכור במשפחה של ארבעה יל"די"ם. למד בחדר ובבית ספר פולני, והיה חניך תנועת "השומר הצעיר". בגיל שבע-עשרה היגר לאוסטרליה בברכת משפחתו. אחותו רוז הצטרפה אליו, ושאר המשפחה נספתה בשואה. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא האוסטרלי עם חברו הצייר יוסל ברגנר, שאותו פגש במשר"די" ההגירה בוורשה ואיתו עשה את הדרך לאוסטרליה. באוסטרליה התחתן עם אשתו מרגנית. ב-1950 עלו בירשטיין ואשתו לישראל והתיישבו בקיבוץ גבת, שם עבד בעבודות שונות, בין השאר כרועה צאן. ב-1959 עזב את הקיבוץ ועבר לטבעון, שם עבד כפקיד בבנק והגיע לתפקיד של מנהל מחלקת ההשקעות. אחר כך עברו לנצרת עילית. ב-1982 עבר עם משפחתו לירושלים. עבד בארכיון של בית הספרים הלאומי בגבעת רם, והיה מופקד על אוספים של סופרי ומשוררי יי"די"ש.
הקריירה הספרותית שלו קשורה קשר הדוק ב"די"נמיקה המורכבת של יחסי עברית ויי"די"ש, מזרח-אירופה ומ"די"נת ישראל. הוא החל בכתיבת שירים ביי"די"ש באוסטרליה. ספרו הראשון, "אונטער פֿרעמדע הימלען" (תחת שמיים זרים), יצא לאור במלבורן (1949). השירים עסקו בקינה על יהו"די" מזרח-אירופה והיו אופיינים לשירת יי"די"ש בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. באוסטרליה גם ערך ירחון לנוער יהו"די", שהופיע בעברית, באנגלית וביי"די"ש.
ב-1951, מיד לאחר בואו לישראל, פרסם את שיריו ביי"די"ש בירחון "די" "גאָלדענע קייט" בעריכתו של המשורר אברהם סוצקבר. כעבור שנה עבר משירה לסיפורת. במהלך שנות החמישים פרסם סיפורים, מסות ומאמרים בכתב העת של קבוצת היי"די"ש "יונג ישראל" (ישראל הצעיר), שהיה אחד ממייס"די"ה ומעמו"די" התווך שלה עד התפרקותה בסוף שנות החמישים. הקבוצה כללה סופרי יי"די"ש ישראליים צעירים כמו צבי אייזנמן ואברהם קרפינוביץ', ומשוררים כמשה יונגמן, ריבקה בסמן, רחל פישמן, אברהם רינצלר ובנימין הרושובסקי.
הרומן הראשון שפרסם היה "אויף שמאָלע טראַטואַרן" ("במדרכות צרות", 1958). הוא יצא לאור כחלק מסדרת הספרים של "יונג ישראל", וגם בתרגום לעברית (1959). זהו הרומן הראשון, וכנראה גם היחיד, שנכתב ביי"די"ש על הקיבוץ הישראלי, ובו תיאר את הקיבוץ באופן שונה מאוד ממה שהיה מקובל בסיפורת העברית של שנות הארבעים והחמישים. הרומן נחשב חדשני ופורץ דרך גם בהיסטוריה של ספרות יי"די"ש.
במהלך שנות השישים כתב סיפורים קצרים ונובלות ביי"די"ש. רובם התפרסמו לראשונה ב"די" "גאָלדענע קייט", ואחר כך נאספו בספר "אַ מאַנטל פֿון אַ פּרינץ" ("מעיל של נסיך", 1969). במקביל תרגם את הסיפורים לעברית בשיתוף עם המחזאי והסופר נסים אלוני. הסיפורים התפרסמו ב"ספריית תרמיל" בשם "ציפייה וסיפורים אחרים" (1966) ובקובץ נוסף בשם "נסיעתו הראשונה של רולידר" (1970). בסיפורים הללו עבר לכתיבה שבה המספר הוא עד המגביל את עצמו למה שהוא שומע מאחרים, ובאותו זמן הוא מסוגל לפרוץ גבולות של זמן ומקום. אחד הסיפורים הבולטים הוא "אַ מעשה מיט אַ מאַנטעל פֿון אַ פּרינץ" ("מעשה במעיל של נסיך"), שבו הוא מנצל את המעיל הנסיכי-אג"די" כמטונימיה לחלומות של יהו"די" מזרח-אירופה, לאכזבות ולנדו"די"ם שלהם ברחבי העולם.
בשנות השבעים כתב את הגרסה הראשונה לרומן "דער זאַמלער" ("האספן"). קטעים ממנו התפרסמו ב"די" "גאָלדענע קייט", אך הוא יצא לאור בשלמותו ביי"די"ש רק ב-1985, ובמקביל תורגם לעברית בי"די" מנחם פרי. זהו תיאור טרגי-קומי של בנק ישראלי כמכונת חלומות יהו"די"ת, המונעת על י"די" דמויות שאינן שונות באופן מהותי ממנחם-מנדל בעיירה היהו"די"ת של שלום עליכם. הדמויות עוסקות באובססיביות בפרויקטים של תיעוד, ניהול רשימות וסיכומים, הנקשרים בשואה של יהדות מזרח-אירופה. פעילותן היא כעין גלגול והמרה של המוות והחורבן. בתקופה זו פרסם בכתב העת "סימן קריאה" שבעריכת מנחם פרי, סיפורים וקטעים מהרומן החדש בתרגום לעברית. מאז הקשר בינו לפרי נעשה הדוק יותר. והוא נשמר עד מותו של בירשטיין. זוהי גם התקופה שבה בירשטיין נעשה מוכר והשפיע מחוץ לגבולות של ספרות ותרבות יי"די"ש בישראל.
בשנות השמונים התחיל בירשטיין לכתוב "קצרצרים", סיפורים שבהם הוא מציג את עצמו כמספר סיפורים עממי, או "מגיד" מודרני, הנוטל את החומרים שלו מהאנשים הפשוטים ברחוב. הסגנון החדש של הסיפורים יצר רושם של סיפור בעל-פה הבנוי על משפטים קצרים וחזקים שתופסים את תשומת לב הקוראים מיד בפתיחה, ומסתיימים בסיום גרוטסקי ומפתיע. על אף הקיצור הקיצוני, יש בסיפורים מעברים בין דמויות, זמנים ומקומות שונים, שאפשרו לו ליצור אנלוגיות עשירות ומרקם לשוני ותודעתי מורכב. את הקצרצרים הראשונים כתב ביי"די"ש. הם התפרסמו ב-1981 בכתב העת "די" "גאָלדענע קייט" תחת השם "עראבסקען" ("ערבסקות"), שהתאים לסגנון האסוציאטיבי ולמעברים המהירים בזמן ובמקום. ההמשך שלהם כבר היה בעברית, ואותם פרסם במקומון הירושלמי "כל העיר", וגם קרא בגלי צה"ל בפינה שבועית. הקצרצרים, שנחשבים על י"די" רבים להישג החשוב ביותר שלו במחצית השנייה של הקריירה שלו, קובצו בעברית בספר "כתם של שקט" (1986), ואחר כך ביי"די"ש בספר "דײַנע געסלעך – ירושלים: קלײנע מעשׂיות" ("ברחובות ירושלים: קצרצרים", 1989). קובץ נוסף של קצרצרים, סיפורים רוק"די"ם ברחובות ירושלים יצא לאור בעברית ב-2000.
בין שני ספרי הקצרצרים כתב בירשטיין ופרסם שני רומנים שנכתבו קודם בעברית ורק אחר כך תורגמו ליי"די"ש: "פנים בענן" (1991), ו"אל תקרא לי איוב" (1996). גיבור "פנים בענן", נח נפתלי טירשביין, הוא סופר, משורר ומסאי יליד פולין, המגיע בימי זקנתו מאמריקה לירושלים, כ"די" לכתוב רומן על פרשת אהבתו בפריז וכ"די" לחפש את קרוביו של פושע ערירי ולמסור להם את ממונו שהפקיד בי"די"ו קודם שנפטר. המספר, שבמהלך שנה הופך לצילו של טירשביין, נשכר לסייע לו בסידור ארכיונו – אוסף ענק של מסמכים, שמילא אחד משני חדרים ששכר טירשביין במאה שערים.
"אל תקרא לי איוב" מתרחש במהלך לילה אחד ב"די"רת גג בירושלים, אצל שלמה שפירא, בעל עסקים מפוקפקים. שלוש דמויות לא יוצאות מהחדר עד הבוקר: שלמה שפירא, המספר שהוא י"די"דו מנוער, והנריק דדון – מסגר שהוזמן להחליף את שלושת המנעולים ב"די"רה. הדמויות בספר, שכל אחת מהן היא כעין דמות של איוב בפני עצמה, עומדות בצל מרתף המוות של עברן. לכולן יש אבות נוטשים או מתנכרים, וכמו שטרות הכסף המקומטים, שמושלכים כל הלילה ומוחלקים, אך חוזרים ומתקמטים, גם חיי הדמויות מלאים "קמטים" של פעם ומסופרים בערבוביה של זמנים ומקומות.
לאחר מותו יצא לאור הספר "סיפורים מאזור השלווה" (2004). הספר מורכב מסיפורים שפורסמו ב"כתם של שקט" (בסדר חדש ושונה) וכן קטעים חדשים מכתב יד שנמצא בעיזבון, ובהם ניכרת ההתמודדות עם המחלה ועם המוות הקרב. בירשטיין עסק גם בתרגום של ספרים מיי"די"ש ובעריכה של סיפורי מעשיות ממזרח-אירופה. ספריו תורגמו לכמה שפות אירופיות ולסינית.
בירשטיין הוא סופר ישראלי דו-לשוני מובהק, ומבחינה זו אפשר להשוותו לסופרים מהגרים מארצות המזרח הכותבים בעברית ובערבית. הוא מהסופרים היחי"די"ם בישראל שהחלו את כתיבתם ביי"די"ש והמשיכו לכתוב ביי"די"ש ובעברית. גם בשנות השמונים והתשעים, כאשר כתיבתו בעברית נעשתה כמעט בלע"די"ת, מדובר בעברית שמקורה היי"די" ניכר בכל הרמות: ברמה הלשונית, הלקסיקלית והתחבירית. ברמה הנרטיבית, הסיפורים והרומנים שלו מורכבים מתבניות האופייניות לסיפורת יי"די"ש הקלאסית והמודרניסטית, כאשר המספר המציג את עצמו כפרסונה של מספר-סיפורים ו"מגיד" עממי, כמו אצל שלום-עליכם, י"ל פרץ או סופר היי"די"ש הסימבוליסטי דער נסתר. ברמת הסיטואציה הסיפורית, האוטובוסים הירושלמיים מחליפים את המחלקה השלישית של הרכבות המוכרות מסיפורת יי"די"ש הקלאסית. את ההשראה למעברים התכופים בזמן ובמקום בסיפורים אפשר למצוא בסיפורת יי"די"ש משנות העשרים והשלושים. מבחינה תמטית, הסיפורים בנויים על סידרה של המרות: הגולה היהו"די"ת המזרח-אירופית מומרת בקיבוץ, בעיירת הפיתוח, וגם בנוף האורבני של ירושלים, שהופכת בי"די"ו למעין שטעטל מזרח-אירופי.

נוברשטרן, אברהם. "גלגולו של מעיל בחוצות ירושלים:על דמותו ויצירתו של הסופר יוסל בירשטיין". "הארץ" תרבות וספרות. 9.1.2004. 2 ; ענברי, אסף. "סיפורי הקיבוץ של יוסל בירשטיין. "קשת החדשה" 21. 2007. 138-149; פינסקר, שחר. "שפה ישנה, ארץ חדשה". "דווקא" 3. 2007. 46- 49; פרי, מנחם. "קווים יחפים וצליל: שיחה בין יוסל בירשטיין ומנחם פרי". "סימן קריאה" 6. מאי 1976. 310-297, 394- 397; —. "לחזור מהסוף: הצעת קריאה בבירשטיין (אחרית דבר)". "סיפורים מאזור השלווה". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2004. 413-347;Roskies, David. "Estates of Memory: After the Holocaust". A Bridge of Longing: The Lost Art of Yiddish Storytelling. Cambridge Mass: Harvard University Press. 1995. 307-346.

שחר פינסקר