סופר, משורר ומבקר
נולד בתל אביב, גדל בנתניה וברעננה ומתגורר בירושלים. אביו נולד בקופנהגן למשפחה ממוצא ספרדי-תורכי שהיגרה במאה ה-19 מאיסטנבול לברלין ועקרה מגרמניה לדנמרק לפני מלחמת העולם השנייה. אמו נולדה בבגדד. את לימודי התיכון עשה בבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל-אביב. סיים תואר ראשון בפילוסופיה, תואר שני בספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שלישי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלו עוסקת ב""מגדר וזהות בשירתה של אמירה הס"". כותרת עבודת הדוקטורט של בהר היא: "כותבי פיוט במאה העשרים, וקשרים בין הספרות המזרחית החדשה למסורות הפיוט, המקאמה ושירת החול". כיום בהר הוא עמית מחקר באקדמיה ע״ש פולנסקי במכון ון-ליר בירושלים.
פרסם לראשונה מיצירותיו ב-2004, תחילה את השיר "העיניים מפתות אותי לצאת" ב"הליקון" 62, ולאחר מכן את הסיפור "אמירה בת סלימה" ב"הכיוון מזרח" 9. סיפורו ""אנא מן אל-יהוד"", שזכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ב-2005, תורגם לערבית ופורסם כעבור שנה בכתב העת הקהירי הוותיק "אל-הילאל," עם מסה ארוכה מאת המתרגם מחמוד עבוד.
מרבה לפרסם בבמות שונות, וראויה לציון המסה האוטוביוגרפית-הגותית "חלומות באספניה" שנכללה באנתולוגיה "תהודות זהות – הדור השלישי כותב מזרחית" (2007), המציגה את המניעים ליצירתו הספרותית מבעד לשפות סביו וסבתותיו – ערבית-עיראקית, ספניולית, גרמנית ודנית – שלהן נחשף בילדותו, אך איבד אותן לטובת העברית. בראשית 2008 ראה אור ספר שיריו הראשון "צימאון בארות" (עם עובד), וכן ספר סיפוריו הראשון "אנא מן אל-יהוד" (בבל).
בשיריו ניכרות המסורות הרבות (ה"בארות") שאליהן הוא צמא ומהן הוא שואב: הפיוט העברי לדורותיו ושירת ספרד, הספרות היהודית הדתית הרבנית והמיסטית, השירה הגרמנית, השירה הסינית הקלסית והשירה העברית של משוררי דור המדינה. המוות, שלשלת הדורות וריבוי המסורות של חברת המהגרים הישראלית, עומדים בבסיס רבים מהשירים ומתגלים ככוחות מפרים שבלעדיהם אין חיים ואין זיכרון.
סיפורו הלירי-סוריאליסטי ""אנא מן אל-יהוד"" מתבלט בלשונו המושפעת ממסורות ספרדיות-יהודיות וערביות-יהודיות שונות, מדוברות וכתובות, ובו מגלה הגיבור הירושלמי, נכד של מהגרים מעיראק, שמבטאו הערבי-עיראקי של סבו משתלט על לשונו העברית. השינוי במבטא גורר תמורות חריפות ביחס הסביבה כלפיו ובתמונת עולמו, שהולכת ונסוגה אל המרחב התרבותי-חברתי האבוד-למחצה, שהציונות והעברית השתלטו עליו.
ב-2009 ראה אור קובץ השירים "חוט מושך מן הלשון", שזכה בפרס ברנשטיין על ספר שירה עברי מקורי. ב-2010 פורסם הרומן הראשון שלו "צ'חלה וחזקל" (2010), המציע ארגון מחדש של מפת הזהויות בחברה הישראלית, ומטעין בתכנים חדשים-ישנים את הזהות המזרחית. בשיאו של הרומן נפגשים הגיבורים לחגיגת ליל סדר רב-תרבותית המהווה מעין הצעה לקהילה חדשה, שאינה מושתתת על אחדות אתנית. נדמה שהוא מממש כאן את ההצעה שהציג ב"חלומות באספניה": לשקם את הזהות הקהילתית שהיוותה מסגרת לחייהם של היהודים בארצות הגולה. ספר זה תורגם לערבית והופץ במדינות שונות בעולם הערבי. בשנת 2016 פרסם בהר את קובץ השירים שירים לאסירי בית הסוהר. בהר הוא משורר מוכר שלא היה מתקשה למצוא הוצאה לאור שתפרסם את שיריו, אך הוא החליט לצאת בפרויקט מימון המונים בכדי לממן את הספר ובכך להגדיר מחדש את מערכת היחסים שבין המשורר לקהל הקוראים.
בהר הוא עורך שותף של כתב העת לרוחב שהחל להתפרסם בקיץ 2012. כמו כן ערך את ספר השירה של מרואן מח'ול "ארץ הפסיפלורה העצובה ושירים אחרים" (2012). ערך ספרי שירה למשוררים מזרחים שונים כמו אמירה הס ועדי קיסר. היה שותף בעריכת האנתולוגיה שתיים: אנתולוגיה ליצירה עברית וערבית צעירה ועכשווית.
בהר הוא אחד היוזמים של התוכנית ללימודי תרבות יהודית-ערבית שקמה בשיתוף פעולה בין אוניברסיטת תל אביב לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בהר זכה בפרס רה״מ לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז״ל בשנת תש״ע, ושני ספרי הפרוזה שפרסם נכנסו לרשימת המועמדים הארוכה של פרס ספיר.

הירש, אלי. "חאג'י באבא במיל". "ידיעות אחרונות" 7 לילות. 22.2.2008. 21; סומך, ששון. "המספר הישראלי, שטן או בעל ברית?". "הארץ" תרבות וספרות. 7.6.2006. 1; עלון, קציעה. "'"צ'חלה וחזקל"' מאת אלמוג בהר: פיוט חדש-ישן", "הארץ". 26.1.2011; Snir, Reuven." Ana min al-Yahud – The Demise of Arab-Jewish Culture in the Twentieth Century" .Archiv Orientalni 74. 2006. 387-424.

אלי הירש ובתיה שמעוני