סופר, מסאי ומשורר
נולד בעיירה זינקוב, אוקראינה. נמלט עם הוריו מאימת השלטון הקומוניסטי לבית סבו בליפקאן, בסרביה. בשל מחלה נאלץ לוותר על לימודים בבית ספר ורכש את השכלתו בעיקר בכוחות עצמו ובעזרת מורה פרטי שלימד אותו ספרות עברית, נביאים אחרונים וגמרא. ב-1938, בהיותו בן שבע-עשרה, עלה לבדו ארצה במסגרת "עליית הנוער", התחנך במשך חצי שנה בכפר הנוער מאיר שפיה, ואחר כך הצטרף לגרעין הקיבוצי יסעור במושבה מגדיאל. בסתיו 1942, כשהגיעו אליו שמועות על מותם של הוריו ואחותו "במחנה" הריכוז בטרנסדניסטריה, רומניה, התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. ב-1946 חזר ארצה ועבד בליטוש יהלומים, אך כעבור זמן קצר שב ולבש מדים, הפעם מדי צה"ל, השתתף במלחמת העצמאות כקצין בחיל התותחנים ונלחם בקרב לטרון. אחרי המלחמה התגייס לצבא הקבע ולקח חלק במלחמת סיני (1956). באיחור ניכר עבר במסגרת המכינה הצבאית את בחינות הבגרות, וב-1960 החל ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחוגים לפילוסופיה ולספרות עברית. מ-1962 עבד כעורך לילה בעיתון "על המשמר" וכתב בעיתון זה טור שבועי על נושאי חברה ותרבות. אחרי מלחמת ששת הימים (1967) היה פעיל בוועד לשלום וביטחון. במלחמת יום הכיפורים (1973) נפל בן אחיו, שהיה סופר מתחיל ונקרא על שם אביו של אורפז שנספה בשואה. האירוע הטביע בו חותם עמוק והשפיע על כתיבתו. היה נשוי שלוש פעמים ולו ארבעה ילדים. התגורר בתל אביב עד למותו ב-2015.
פירסם שמונה-עשר ספרים, בהם שישה רומנים, שישה קובצי סיפורים קצרים, "שלוש נובלות", ספר שירה אחד וספר מסות והגות ("הצליין החילוני", 1982) שהניע את הכותבים עליו להוסיף לו את התואר פילוסוף לצד התואר סופר. ב-2010 ראה אור ספרו "נגיעות" בהוצאת אבן חושן. הספר, שנדפס בארבעים עותקים ממוספרים שלא למכירה, כולל שירים אפיגרמטיים תמציתיים ומלוטשים להפליא.
החל לכתוב בסוף שנות הארבעים, כאשר ב-1949 השתתף בתחרות סיפורים וזכה במקום הראשון. הסיפור פורסם בשבועון "במחנה" ואף נקרא ברדיו. לקראת קריאתו טילפנו אליו מ"קול ישראל" וביקשוהו לעברת את שמו ה"גלותי" לשם עברי, ואף הפנו אותו לשם כך אל משרדי "הקרן הקיימת". הפקיד הציע לו את השם אורפז, והוא קיבל את ההצעה מיד. אולם בדיעבד הוא החשיב כפרסומו הראשון סיפור אחר, "וריאציות על נושא אחד", שהתפרסם כעבור ארבע שנים (1952) ונכלל בקובץ סיפוריו הראשון, "עשב פרא" (1959, הקיבוץ המאוחד). ב-1982 חזר להשתמש בשם אבותיו, אוורבוך, וצירף אותו לשמו הישראלי אורפז. המתח הקיומי שבין ההוויה הישראלית להוויה היהודית ניכר מאז בכתיבתו. עד לרומן "בית לאדם אחד" (1975) מעוגנת יצירתו במרחבים הארץ-ישראליים המנותקים מעולם ילדותו האירופי ומן ההקשר ההיסטורי היהודי. עם פרסום "רחוב הטומוז'נה" (1979) חזר אל מחוזות ילדותו, אל מורשת אבותיו ואל תרבותם היידית. עם זאת, כתיבתו מתפתחת ומשתנה מעשור לעשור.
"עשב פרא" והרומן "עור בעד עור" (1962) פותחים את הפרק הראשון בכתיבתו, המושפעת מעלייתו ארצה ומפגישתו עם המציאות הארץ-ישראלית האידיאליסטית. סיפורי "עשב פרא" כתובים בז'אנר הריאליסטי המאפיין את כתיבתם של רוב סופרי דור תש"ח, אך תוך נטייה לסגנון פיוטי. האמונה בערכי החלוציות הסוציאליסטית ותחושת הגאולה הציונית, המלווה בהדחקת העבר הגלותי, מאפיינות את עולמם של גיבורי הסיפורים. התקבלותו של הסופר הצעיר היתה מבטיחה. רוב הביקורות על "עשב פרא" היו אוהדות ושיבחו את סגנונו הפיוטי.
"עור בעד עור", רומן הבכורה שלו, כתוב בנוסח זרם התודעה המושפע מס' יזהר ומוקדש לפיתוח מוטיב הזר ותחושת האבסורד בהשפעת אלבר קאמי. לספר זה הביקורת כבר לא האירה פנים. כתיבתו כבר מבשרת את השלב הבא, האקזיסטנציאליסטי, שהחל בנובלה "מות ליסאנדה" (1964) ונמשך בסיפורי "ציד הצביה" (1966), בנובלה "נמלים" (1968), ב"מדרגה צרה" (פורסם ב"שלוש נובלות", 1972) ובקובץ הסיפורים "עיר שאין בה מסתור" (1973). פרק זה בכתיבתו, המתפרש על פני שנות השישים ומסתיים באמצע שנות השבעים, מסמן מהלך חדש בסגנונו של אורפז, הנתפש עתה כסופר שכתיבתו חדשנית וניסיונית. תיאור זה ידבק בו כשתחול תפנית נוספת בכתיבתו, מן ההפשטה המודרניסטית אל הריאליזם המחודש, והוא יעלים מעיניהם של חלק מהמבקרים את התמורות ואת החידושים בכתיבתו. בשלב זה, מכל מקום, סגנונו ניכר בעמימות סיפורית, בשבירת הרציפות העלילתית ובנטייה אל האלגוריה והסמל. האמירה של הנובלות והסיפורים האלה חותרת אל מעבר לחברתי ולהיסטורי, ומביעה כמיהה לבשורה חדשה. העולם של הגיבורים מאופיין בהרס מסגרות ובאלימות, והוא מבטא במובלע את השבר החברתי והפרטי שחל באמונה הנאיבית באפשרות מימושם של ערכים רצויים.
בין יצירות העשור השני בכתיבתו עומד הרומן "מסע דניאל" (1969), שנפוץ בשלושים אלף עותקים והיה לספר פולחן. זהו סיפורו של מומו הבורח אל הים מפני רסקין, בעל מפעלי כל-פלסט. הפלסטיק משמש כמטפורה לחיים לא אותנטיים, והבריחה לים היא בבואת המרד האקזיסטנציאלי והחירות, כמו אצל קאמי. מבחינה סגנונית הרומן נטוע בהוויה הסמלנית של השלב הקודם, אך גם בהוויה החברתית וההיסטורית שאליה נפתחת יצירת אורפז בשלב הבא, החל באמצע שנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973).
מאמצע שנות השבעים, עם פרסום הרומן "בית לאדם אחד" (1975), חלה ביצירתו תפנית נוספת, מן העמדה המוחצנת והמרוחקת אל העמדה המעורבת במציאות הישראלית מצד אחד, ואל הנהייה אל עולם האבות הגלותי, על סמליו היהודיים ושפתו היידית, מצד אחר. שיאה של מגמה זו בקובץ הסיפורים "רחוב הטומוז'נה" (1979). הספר, שזכה לשבחי המבקרים, אינו נוטה להתרפקות נוסטלגית ממותקת, גם לא לכתיבה ריאליסטית מובהקת. מודגשים בו הקווים האלימים והדמוניים בהוויה היהודית הגלותית, באמצעות גילויים של ארוטיות מעוותת, אימה, מבוכה, בדידות ופסימיות. הכתיבה מערבת סמלנות, אלגוריה, סוריאליזם, זרם תודעה וריאליזם פרטני המנכר את המראות בשל בידוד רצף הזמן למקטעים קטנים.
אותו עירוב סגנוני ניכר גם בטרילוגיה שהתפרסמה בשנות השמונים: הרומנים "הגבירה" (1983), "העלם" (1984) ו"הכלה הנצחית" (1987). אלא שעתה מוליכה המיתולוגיה הפרטית של הילדות מ"רחוב הטומוז'נה" אל המיתולוגיה הפנטסטית של העולם היהודי, שבה, בין השאר, מתנהל ויכוח היסטורי בין היהדות לנצרות.
בשנות התשעים מסמנת כתיבתו שיבה אל הז'אנר הריאליסטי. בספרי הפרוזה שראו אור בעשור זה ("אהבות קטנות," "טירופים קטנים", 1993, "לילה בסנטה פאולינה" 1999) הוא מתעד את ישראל בעשור זה תוך ויתור על הבדיה המופלגת ועל ההתחקות אחר שורשי ההוויה היהודית, שאפיינו את כתיבתו בעבר.
במבט-על נראה כי סגנונו של אורפז נע בין הריאליזם לבין המטא-ריאליזם, בין ההיצמדות לפרטי המקום לבין ההפלגה אל מרחבי הדמיון וההכללה האינטלקטואלית. כתיבתו, כמו שמותיו, נולדה פעמיים מחדש מתוך שתי מיתות, מות משפחתו בשואה ומות בן אחיו במלחמה. בתולדות הסיפורת הישראלית שמור לאורפז מקום מיוחד כסופר שחיפש ומצא כמה אפיקי יצירה ניסיוניים, המשקפים תפישת עולם מקורית וייחודית.
זכה בפרסים רבים: פרס ברש (1962), פרס טלפיר (1969), פרס פיכמן (1975), פרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1976, 1999, 2003), פרס ישראל אפרת (1985), פרס ביאליק על מפעל חיים (1986), פרס ניומן מאוניברסיטת בר-אילן על מפעל חיים (1997), פרס נשיא המדינה על מפעל חיים (1999) ופרס ישראל (2005).

בלבן, אברהם. "גל אחר בסיפורת העברית". ירושלים: כתר. 1985. 37-34; ברמה, ישראל. "תרנגול של זהב על גג תל אביבי". "עכשיו" 40-39. 1979. 373-365; ברתנא, אורציון. "יצחק אוורבוך אורפז: אקזיסטנציאליסם, סמליות, מטאפיסיקה". "הפנטאסיה בסיפורת דור המדינה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1989. 141-231; כספי, זהבה ויגאל שוורץ. "'טוב לי שם בארצות התפר': ריאיון בהתכתבות עם יצחק אוורבוך אורפז". "מכאן" ו'. דצמבר 2005. 224-199; פרי, מנחם. "חוט של זהב וחוט של כסף". "דבר". 18.5.1970; שמיר, זיוה. "קליל ועמוק, על "אהבות קטנות," "טירופים קטנים"". "ידיעות אחרונות". 11.9.1992; שקד, גרשון. "גל אחר גל בסיפורת העברית". ירושלים: כתר. 1985. 105-99.

חיים נגיד ונינה פינטו-אבקסיס