משורר ומתרגם
נולד בתל אביב למאשה לבית פומרנץ ולאברהם, מנהל עבודה ב"סולל בונה". המשפחה התגוררה במעונות העובדים ברחוב פרוג. אחיו הבכור הוא הסופר יעקב שבתאי. למד בתיכון במוסד החינוכי בקיבוץ מרחביה. המורה שלו לספרות היה טוביה ריבנר. לאחר שירות צבאי בחיל התותחנים עבר להתגורר בירושלים ולמד יוונית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. התחיל את לימודי הדוקטורט בסורבון בשנים 1968-1966 וסיימם באוניברסיטה העברית. נושאה של עבודת הדוקטור: "הבית והמשפחה בטרגדיה של אייסכילוס". ב-1975 שהה באוניברסיטת קיימברידג' וב-1984 באוניברסיטת ברקלי.
בשנים 1984-1972 היה מרצה לתיאטרון ולספרות יוונית קלאסית באוניברסיטה העברית, ומ-1985 לימד באוניברסיטת תל אביב ובמסגרות נוספות. ב-2006 פרש מן ההוראה. לשבתאי שישה ילדים מאשתו הראשונה, קולין לבית ברוצקוס. בתו ננו היא משוררת ומחזאית.
כתב עד כה תשעה-עשר ספרי שירה. שיריו הראשונים ראו אור ב"על המשמר" (1955) וספרו הראשון, "חדר המורים", ראה אור ב-1966 בהוצאת "עכשיו". אסופת שיריו "ארצנו" מן השנים 2002-1987 ראתה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2002). שירתו יוצרת מרחב מגוון של נוסחים שיריים המגייסים את הצורה הפואטית לצורות חיים משתנות, והיא ממזגת בין רושם של תיעוד חשוף וישיר של החיים מחוץ לשיר לבין סדר יום אינטלקטואלי, פילוסופי או פוליטי. כתיבתו היא פולמוסית ודידקטית, ועמדתו כלפי חומרי המציאות היא ישירה, נחרצת, לעתים שערורייתית בנכונותה להשתטות, להעז ולפגוע בטעם הטוב.
תמצית הפואטיקה שלו בשנות השבעים והשמונים מובאת בשורות הפותחות את הספר "הפואמה הביתית" (1976) שנדפסה מחדש ב-1990 יחד עם "חרא, מוות" מ-1979 ו"החמור" (1982): "1. אֲנִי כּוֹתֵב// שִׁירָה// נְטוּלַת/ דּוּ מַשְׁמָעוּת// הַנּוֹשֵׂא שֶׁלִּי// הוּא// נֶפֶשׁ/ מַכָּה שָׁרָשִׁים 2. הַנּוֹשֵׂא:/ נֶאֱמָנוּת// הַסִּגְנוֹן/ מֻתְאָם לְמַחֲשָׁבָה// עַל קְשָּׁרִים קְדוֹשִׁים// עַל אַהֲבָה/ וְעַל נֶאֱמָנוּת// 3. עַל נֶאֱמָנוּת// עַל קְבִיעוּת// וְהֶמְשֵכִיוּת// עַל עֲבוֹדָה// עַל עֲבוֹדַת/ בַּיִת/ (וְעַל עֲבוֹדָה בַּחוּץ)// עַל נִקָּיוֹן".
מן המאפיינים של הנוסח השירי שהציע בשנים אלה: הימנעות משמות תואר והעדפתם של עצמים ופעלים, איכויות לשוניות ורגשיות כגון מוגדרוּת, סטרוקטורליוּת, פרטנוּת, אנליטיוּת, אובייקטיביוּת ונטייה להתבוננות עובדתית על חשבון דימויים פואטיים. מקורות ההשראה העיקריים שלו הם המדרש התלמודי, הקלאסיקה היוונית והפסיכואנליזה.
במאמריו ובראיונות עמו, ובעיקר במסה "לקראת שינוי הנוסח" ("עכשיו", 50, 1985), קרא להחליף את הנוסח השליט בספרות העברית של "אני" שכולו מלא כיסופים רומנטיים ו"שעיקרו תמיד באידיאליזאציה ומניה וביה בשוללנות ובפיחות", ולהעדיף נוסח של שירה מחייבת הבונה מיתוס ותודעה באמצעות מהלך לימודי ורצף ענייני והעוסקת בסובייקט החופף למושגי הגורל ללא הבדלה בין חומרים "גבוהים" ו"נמוכים". החוליה האחרונה של הרצף הפואטי, ששיאו ב""הפואמה הביתית"", היא הספר "בגין" (1986), פואמה המוקדשת לאיש ולמנהיג מנחם "בגין", ובה מרחיב שבתאי את מושגי ה"אהבה", המשפחה, העוצמות והמושגים האתיים שפיתח בספריו הקודמים, למישור הלאומי.
הספרים "אהבה" (1987), "גירושין" (1990) ו"זיוה" (1990) פותחים מהלך פואטי שבמרכזו עוצמתן של התשוקה והמיניות: "אֲנִי רוֹצֶה לְהַסְבִּיר מַשֶּׁהוּ/ הַגּוּף הוּא אִילַן הַדִמּוּיִים" ("שיר 23", "זיוה"). לצד המבנה הפרגמנטרי, הרטוריקה הדידקטית ויציקת מושגי הלוגוס והמיתוס אל העברית בהשראת הדרמה היוונית, גובר היסוד הנרטיבי והביוגרפי. בספרים "מטאזיויקה" (1992), "הלב" (1995) ו"בחודש מאי הנפלא" (1997) הוא חורז את שירתו ופונה לכתיבת סונטות. לאחר פרֵדתו מן הבמאית ועורכת הסרטים "זיוה" פוסטק ובעקבות חייו המשותפים עם "טניה" ריינהרט, פרופסור לבלשנות ופעילת שמאל, נהפך שבתאי למשורר פוליטי מובהק. "נִרְאֶה שֶׁהַמּוּסָר לֹא בָּא בְּחִיּוּךְ, כְּמוֹ דּוֹד עִם סֻכָּרִיּוֹת" ("המוסר לא בא בחיוך", "פוליטיקה", 1999). ספרו "טניה" (2008), מעמיד במרכזו אבל על מותה. בשנת 2019 פרסם שבתאי ספר שירה נוסף פתחתי דלת ועמדת שם.
מחקרו המקיף של מיכאל גלוזמן משנת 2018 על יצירת אהרן שבתאי הסב את תשומת "הלב" ליחסים המשפחתיים בין האחים אהרן ויעקב שבתאי כיחסים ספרותיים והדגיש את המשפט הארוך כמרכזי ביצירת שניהם. המחקר ראה במשפט הארוך האופייני לשירת אהרן שבתאי ביטוי להווה מתמשך ולנזילות טמפורלית.
עבודת התרגום הראשונה שלו מיוונית לעברית היתה "אדיפוס המלך" (1978). תרגומיו כוללים את הטרגדיות של סופוקלס, אייסכילוס ואוריפידס, שלוש קומדיות מאת אריסטופנס ומננדרוס, את "עבודות וימים" של הסיודוס ואת כל שירת פינדרוס. ב-2012 השלים את תרגומן של כל הטרגדיות היווניות לעברית בצירוף מבואות פרשניים, הערות ונספחים של תרגומים נוספים מאוצרותיה של התרבות היוונית. עם סיומו של מפעל יחידאי זה השלים את תרגומן לעברית של האפוסים ההומריים, האודיסאה (2014) והאיליאדה (2016). הביקורת, לצד ההכרה בהישג התרגומי לשפה עברית עדכנית ואלגנטית, ראתה בבחירה המשקלית־ריתמית בחירה פואטית שגויה, הכובלת את לשון התרגום. שבתאי תירגם גם שירה ומחזות מאנגלית, מגרמנית ומצרפתית וכתב ספר בסדרת המיתוסים של הוצאת מפה, "המיתולוגיה היוונית" (2000).
ספריו "ההרצאה הראשונה" ו"הפואמה הביתית" תורגמו לצרפתית, ספרו "אהבה" ושני מבחרים של שירתו תורגמו לאנגלית. ספרו J'accuse (2003) בתרגומו של פיטר קול זכה בפרס "פן" לתרגום שירה בארצות הברית ב-2004.
זכה בפרס ראש הממשלה ב-1971, בפרס שרת החינוך ב-1993, בפרס טשרניחובסקי לתרגום ב-1999 ובפרס לאה גול"דבר"ג על ספרו "טניה" (2008). ב-2011 הוענק לו פרס מפעל הפיס למדעים ומחקר על שם לנדאו בתחום הלימודים הקלאסיים, ובשנת 2018 הוענק לו פרס ביאליק היוקרתי.

ברם, שחר. "שירתו המוקדמת של אהרן שבתאי". "המבט המופנה לאחור: גלגולי הפואמה אצל ישראל פנקס, הרולד שימל ואהרן שבתאי". ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס. 2005. 138-187; גלוזמן, מיכאל, "המשפט הארוך של האחים שבתאי", אות, 8, 2018, עמ' 87-132; ויסמן, ענת. "מה שבא אחרי ה"זיוה"". "דבר" – משא. 1.5.1992; זנדבנק, שמעון. "שירה לא רטובה: שבתאי, יום והמרד האימאז'יסטי". "הקול הוא האחר". ירושלים: כרמל. 2001. 141-128; ישורון, הלית. "לכל "אהבה" התחת שלה (ריאיון)". "חדרים" 10. 1993. 233-116; מישורי, אפרת. "מארוטיקה לפורנוגרפיה – על '"זיוה"' של אהרון שבתאי". "עכשיו" 57. 1992. 276-270; מנור, דורי, "כישלון של נפילים: מה מאכזב בתרגום של האודיסאה", הארץ, 31.10.2014; שימל, הרולד. "מענה לשון". "סימן קריאה" 7. 1977. 155-175.

ענת ויסמן