משוררת, סופרת, מתרגמת ומבקרת
נולדה ברמת גן, בת למיכל (לבית הומינר, 1996-1908) ולוי רביקוביץ (1942-1909). ב-29 במאי 1942 נולדו אחיה התאומים, אחיקם משה (נפטר בפברואר 2010) ועמירם שמואל. ב-30 באוקטובר 1942 נדרס אביה למוות סמוך לביתם בידי חייל יווני מכוחות בעלות הברית שנהג בגילופין. זמן קצר אחר כך עברה המשפחה לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל (כעבור עשור נישאה אמה לישראל גור-אריה, מנהל בית הספר בקיבוץ).
רביקוביץ הצעירה התקשתה להשתלב בחברת הילדים בקיבוץ ובקיץ 1949, קודם שמלאו לה שלוש-עשרה שנה, עברה בגפה לחיפה, אל משפחת אומנה. בקיץ זה נדפס שיר פרי עטה בעיתון "הנוער העובד" "במעלה" בשם בדוי (סמדר לֶשֶם, 3 באוגוסט 1949). היא למדה בתיכון "חוגים" בעיר, בין השאר אצל ברוך קורצווייל, ונדדה בין משפחות אומנה נוספות, חמש בסך הכול. בשנת לימודיה האחרונה בתיכון פורסם שיר ראשון בחתימתה, "הנערה בעלת צמות הפשתן" בכתב העת לנוער "עתידות" (מאי 1954), בלדה זעירה המושפעת מן הבלדות הסקוטיות שתירגמה אז להנאתה. בהמשך אותה שנה התגייסה לחיל הקשר וכעבור חודשים אחדים שוחררה בשל בעיות גב.
במהלך שירותה הצבאי כתבה את שירה ""אהבת תפוח הזהב"" ושירים נוספים. בעצת ידיד פנתה אל לאה גולדברג, וזו התרשמה משיריה והמליצה בפני אברהם שלונסקי לפרסמם בכתב העת "אורלוגין" בעריכתו. ואמנם בינואר 1955 נדפסו בבמה זו שלושה משירי רביקוביץ ("ארץ מבוא השמש", "כסאות למשפט" ו"העיגול"), וכך נסללה דרכה לפרסום שירים נוספים, בעיקר במוסף הספרות של עיתון "למרחב", "משא", בעריכת אהרן מגד. במקביל החלה ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לספרות אנגלית וללשון עברית. לפרנסתה עבדה כמורה בבית ספר תיכון ערב בעיר וכן עסקה בתרגום: תרגומה לספר הנוער "הנער מקורסיקה: נפוליאון והקרב על ווטרלו" מאת פרנסיס וינוור נדפס ב-1956 (בהמשך תירגמה את "מרי פופינס" מאת פ"ל טרברס [1961], את "מות יומת המלך" מאת מרי רינו [1962] וספרים אחדים של אלינור פרז'ן). במהלך הלימודים נישאה ליוסף בר-יוסף. כעבור שלושה חודשים התגרשו השניים. היא לא השלימה את לימודי התואר הראשון, וב-1958 נסעה לאנגליה, שם למדה שנה אחת באוניברסיטת לונדון.
בדצמבר 1959 ראה אור ספרה "אהבת תפוח הזהב" בהוצאת מחברות לספרות, ביוזמת העורך והמו"ל ישראל זמורה – מספרי הביכורים השלמים ביותר בשירה העברית החדשה. הספר זכה למן הופעתו להערכה רבה וסימן את רביקוביץ כמשוררת הבולטת בדורה. באותה שנה גם נדפס ספרה לילדים "מכונית הקסמים".
היא נישאה שנית ב-1961, ליצחק לבני (נישואיהם ארכו כארבע שנים אך הם שמרו על קשרי ידידות יומיומיים עד מותה). ביולי 1964 ראה אור ספר שיריה "חורף קשה" בהוצאת דביר, שעליו זכתה בפרס שלונסקי (1965). מאז זיכה אותה כל אחד מספרי שירתה הבאים בפרס: פרס רמת גן לספרות יפה (1970) על "הספר השלישי" (1969), פרס אוסישקין "מטעם" הקרן הקיימת לישראל (1975) על מבחר שיריה הקצר "כל מִשבריךָ וגליךָ" (1972) ופרס ברנר על "תהוֹם קוֹרא" (1976). ב-1976 ראה אור גם ספר פרוזה ראשון פרי עטה, "מוות במשפחה", שזכה לביקורות צוננות שריפו את ידיה של רביקוביץ מכתיבת פרוזה לתקופה ממושכת.
פרק חדש בחייה ובכתיבתה נפתח עם הולדת בנה עידו (1978), שבהשראתו כתבה שירים ליריים רבים ואת ספר הילדים "אמא מבולבלת" (1981). ב-1990, לאחר שנפרדה מאביו של עידו, חיים קליר, ובתום מאבק משפטי, נאלצה להעביר את המשמורת על בנה לידי אביו. הדי פרשייה זו נשמעים בפרוזה שלה (בייחוד בסיפור הקצר "לאן נעלם השופט י"ח פורז") ובשירתה, בספר "אמא עם ילד" (1992), שרובו ככולו שירים על אמא בלי ילד.
ב-1995 קיבצה את שיריה בספר "כל השירים עד כה", בצירוף מדור שירים חדשים. כעבור שנתיים פירסמה ספר פרוזה שני, "קבוצת הכדורגל של ויני מנדלה", וב-1998 – מבחר שירים בפורמט אלבומי, "מרוב אהבה", וצרור שירים חדשים, "חצי שעה לפני המונסון". באותה שנה זכתה בפרס ישראל לספרות. כמו כן זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה (1987).
אחרי מותה פורסם ספר שיריה "מים רבים" בעריכת דנה אולמרט (2006) ואחריו "דליה רביקוביץ: כל השירים" בעריכת גדעון טיקוצקי ועוזי שביט (2010).
שירתה של רביקוביץ זכתה מראשיתה להתקבלות רחבה, הן בקרב דור היוצרים הוותיק והן בקרב בני הדור הצעיר ובראשם נתן זך ושאר יוצרי חבורת "לקראת", שאליהם התקרבה המשוררת בעיקר אחרי פרסום "אהבת תפוח הזהב". ספר ביכוריה מתייחד בלשונו המסוגננת, המשלבת בטבעיות צירופים ארכאיים ונשגבים, וצורת רוב שיריו הדוקה ומוקפדת (משקל כמו-תנ"כי, שימוש רב בחזרות, הקְבלות וחריזה, ועוד) – אולי כמעין פיתוח ושכלול של שירת רטוש. מצד תוכנו, הספר מציג סובייקט פגוע – ופוגע (כבשיר הנושא: "תַּפּוּחַ זָהָב/ נִבְלַע בְּאוֹכְלֵהוּ,/ בָּא בְּעוֹרֵהוּ,/ אַף בִּבְשָׂרָיו") ונוטה להפליג אל מחוזות האגדה והמשל. בולט כאן גם ההיתוך יוצא הדופן של מבע אישי עם מבע אניגמטי. ב"חורף קשה" חלה תמורה סגנונית ניכרת לעין, שעיקרה התקרבות ללשון הדיבור, אם כי התמטיקה של שירי הספר עודה אקזוטית בעיקרה; כך גם ב"הספר השלישי", שהדיבוריוּת שלו מפותחת במיוחד. התמטיקה, שבהכללה רחבה נעה מ"עקרון העונג" אל "עקרון המציאות", נקשרת אפוא לצורה, שגם בה חלה התפתחות סגנונית של ממש – מנוסח ששורשיו נטועים בנופי שירתם של רטוש, שלונסקי ואלתרמן, אל עבר המודל שהתווה זך, תוך שמירת הקול הייחודי. המעברים החדים בשירי שלושת הספרים מן הנופים המיתולוגיים-ארכאיים אל המציאות הישראלית הדיבורית ביותר, אותה תנועה רצוא ושוב בין שני העולמות, מסתיימים לא אחת בנפילה; ובכלל על רבים מהשירים מוטל צלו של אסון, כזה שהתרחש, מתרחש או יתרחש.
ב"תהוֹם קוֹרא" (1976) נכללו ראשוני שיריה הפוליטיים, שנכתבו על רקע מלחמת ההתשה ("מה קורה" ו"הסיוט הזה"). כדי לחזק את הקובץ הדק הותקן בסופו מדור שירים שתירגמה שנים קודם לכן (מאת ייטס, פו, אליוט ועוד). אחרי הפסקה של אחת-עשרה שנה הופיע הספר "אהבה אמיתית" (1987) ובו שירי המחאה ממלחמת לבנון הראשונה שבהם התייצבה המשוררת כנביאה מוכיחה בשער, ושהותירו רושם עז (בייחוד "תינוק לא הורגים פעמיים", על הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, שבו רמיזות רבות ל"בעיר ההרגה" של ביאליק); לצדם, ובלי הפרדה, נדפסו שירי האימהוּת.
מאז פרסום "אהבה אמיתית" נטה מחקר יצירתה של רביקוביץ להדגיש את הפן החברתי-פוליטי של שירתה. עד אז רבו הפרשנויות הביוגרפיסטיות והפטרוניות ביסודן ליצירתה, שהוזנו בין השאר מן "החיים החשופים" של רביקוביץ (ראיונות נרחבים שהעניקה על אודות טראומות הילדוּת, משבריה הנפשיים וכדומה). בשנות התשעים, עם הפנמת השיח המגדרי והפוסט-מודרני, הוארו היסודות הפמיניסטיים והחתרניים בכתיבתה ויוחסו לסובייקט האופייני לשיריה תכונות של אקטיביות, עוצמה ואירוניה. על רקע זה הואר גם שימושה התדיר בלשון המקורות כניכוס של "שפת האב". אשר לשיוכה הדורי, חלק מן המבקרים והחוקרים הציגו את יצירתה כטיפוסית ל"דור המדינה", אחרים ראו בה תופעה ייחודית ונבדלת, ובשנים האחרונות נוהגים להציגה כחוליית קישור בין המשמרות בשירה העברית החדשה (העומדת בניגוד ל"מרד" המיוחס לזך).
יחסה של רביקוביץ עצמה לשירתה, כפי שעולה מראיונות רבים שנערכו עמה, מצטייר כאינסטרומנטלי כלפי חוץ, ובמסגרת זאת גם הכחישה שחיברה שירים ארס-פואטיים. אף על פי כן משתמעת מיצירתה השירית עמדה ברורה, הרואה בשיר אמצעי התנגדות – לַכאוס הקיומי ולעוול באשר הוא.
לצד השירים כתבה רביקוביץ כשלושים פזמונים, רובם לתוכניות של להקות צה"ל ולשם פרנסה (הנודעים שבהם: "שובי לביתך", "רבי עקיבא", "עמק דותן", "אילת" ו"בסיירת שקד"). אילוצים כספיים הם גם שעמדו ברקע לכתיבתה העיתונאית כמבקרת הרדיו והטלוויזיה של "מעריב" בשנות התשעים.
הפרוזה של רביקוביץ, שנופלת באיכויותיה משירתה, מעמידה במרכזה דמות נשית רגישה שאינה מוצאת את מקומה במסגרות הסובבות אותה. כשיריה, אף סיפוריה של רביקוביץ כמו מדרבנים את קוראיהם לזהות את הדמות הנשית עם המחַברת עצמה, באופן שמצטייר ספק כתחבולה ספרותית ספק ככתיבה סמי-אוטוביוגרפית לפי תומה.
גם יצירתה לילדים היא אפיק שולי בכתיבתה, אך גם בה ניכרות היטב הפואטיקה הסגולית שלה והזיקות אל שירתה הקנונית. ספרי ילדים נוספים פרי עטה: "מסיפורי חבורת "הלב האמיץ"" ו"קלמן של רמי" (1959); "מיכה ומכבי האש" (1962); "מסיבה משפחתית" (שבו קובצו שירים פרי עטה לצד שירים של אביה, 1968); "מעלילות דדי המופלא" (1977).
בשנת 2019 פורסם בהוצאת לוקוס הספר שלך, דליה. הקובץ כולל את המכתבים שכתבה רביקוביץ ליוצר יוסף בר-יוסף, שהיה בן זוגה. בין המכתבים בקובץ גם ארבעה שירים שטרם פורסמו או פורסמו בנוסחים אחרים.

ארגוב, טלי. "שירתה המוקדמת של דליה רביקוביץ: התקבלות ופואטיקה". חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. ירושלים: האוניברסיטה העברית. 1995; לאור, יצחק. "אין דבר כזה אדונית: להיות במרכז העולם; נתן זך ומאיר ויזלטיר מול דליה רביקוביץ". "מטעם" 14. 2008. 129-111; צמיר, חמוטל ותמר ס' הס. "כתמי אור: חמישים שנות ביקורת ומחקר על יצירת דליה רביקוביץ". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2010; וייכרט, רפי. "זו היא הבוערת". "מעריב" ספרות וספרים. 19.6.1998. 31;
Szobel, Ilana. A Poetics of Trauma: The Work of Dahlia Ravikovitch. Waltham, Massachusetts: Brandeis University Press. 2013.

גדעון טיקוצקי