חזרה לדף התוצאות

פינק (לנדאו) אידה /// סופרת בשפה הפולנית /// נולדה בזבארז', פולין /// 19212011 /// גיל
כותב/ת הערך: וינפלד דוד

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

ז'אנרים אופייניים

סיפור קצר
רומן

תחומי יצירה

פרוזה

פרסים

פרס ישראל
פרס ספיר ליצירה מתורגמת

שפות יצירה

פולנית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-07-01 00:00:00

סופרת בשפה הפולנית
נולדה בזבארז' (לפנים מזרח-פולין, היום מערב-אוקראינה) לאב רופא ולאם מורה. התחנכה בבתי ספר פולניים וגדלה בבית בעל מודעות יהודית. מצד האב היא מצאצאי הרב יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה". לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התחילה ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון של לבוב. אחרי כיבוש זבארז' על ידי הגרמנים (יוני 1941) היתה בגטו עד סוף 1942. משחוסל גטו זבארז' הצליחה לברוח עם אחותה בעזרת ניירות אריים. בזהות שאולה של בנות כפר פולניות "התנדבו" השתיים לעבודות כפייה ברייך השלישי והוצבו במפעל לייצור חלקי חילוף למטוסים. שתי האחיות ברחו אחרי שיהדותן נחשפה, נדדו ברחבי גרמניה ומצאו עבודה אצל איכרים גרמנים כפועלות משק. את קורותיה בתקופה זו תיארה ברומן "נלך בלילות, נישן בימים" (1993). בתום המלחמה חזרה לפולין ונישאה למהנדס ברונו פינק, אף הוא ניצול שואה. עם בתם היחידה עלו השניים לישראל ב-1957. כאן עסקה בעבודות שונות, למשל גביית עדויות של ניצולי שואה ב"יד ושם" וכספרנית בספרייה למוזיקה. התגוררה שנים רבות בחולון ואחר כך ברמת אביב, תל אביב.
התחילה לכתוב בפולין כעשר שנים אחרי תום המלחמה והמשיכה ליצור בישראל. מכלול יצירתה טבוע בחותם אוטוביוגרפי ומיוסד, רובו ככולו, על קורותיה וקורות הקרובים לה בימי השואה. כך, למשל, מבוססים סיפוריה "החזיר" ו"המשוגע" על אירועים מחיי אביה ו"וריאציות ליליות על נושא" הן, כעדותה, חלום של בעלה. זווית הראייה בסיפורים היא קאמרית. הם מגוללים אפיזודות בגורלם של יחידים, את היחסים ביניהם ואת מלחמת ההישרדות היומיומית בשנים שבהן "ירד לילה ארוך על אירופה". בגישה זו, המעמידה במרכז את הפרט, הסבירה הסופרת את העניין המחודש שהתעורר בשואה, ובכלל זה בסיפוריה, מאז שנות השישים: "אני זוכרת מניסיון אישי שלי שבסוף שנות החמישים, כשבאתי, ואפילו בשנות השישים, לא היתה התעניינות גדולה והיה חוסר רקע. משפט אייכמן שינה, כידוע, את מודעותם של הישראלים לשואה. אני חושבת שזה קרה רק בשל העובדה שבמשפט הם שמעו לראשונה את עדותו ואת סיפורו של היחיד. פתאום זה לא היה עוד דבר אבסטרקטי – שישה מיליונים, גבורה, מרד ועוד סיסמאות. הגיבורים היו אנשים שאף אחד לא הכיר ולא היו להם שמות. היה מרד גטו ורשה, היו שישה מיליון, והכול היה מאוד סטריאוטיפי, מאוד מופשט" (בלטמן, 1996).
אין לאידה פינק שאיפה להיות כותבת היסטוריה דקדקנית של הגורל הכללי ושל התחנות שהקורבנות עברו בדרכם אל המוות. אולי משום כך היא ממעטת לציין שמות של מקומות. בתקופה שבה איבד המתרחש בדל"ת אמותיו של היחיד את חשיבותו, היא מרשה לעצמה את ה"מותרות" של העיסוק בפרטי ובאינטימי, שאין להם משמעות ציבורית, כמו הנערה החווה את אהבתה "הראשונה והיחידה" ומבקשת מחברתה התופרת לתקן את שמלתה (בסיפור "מול הראי"); או זוג הנאהבים הצעירים שפרוץ המלחמה שם קץ לאהבתם ("הסוף"). אפשר שהמסר של הסיפורים הוא גם הנצחה של הפרטי, מתן עדות על אנשים שלא נועדו להיות גיבורים של טרגדיה ושאין להם זוכר.
הכרוניקה שהסיפורים מעמידים, מאז פרוץ המלחמה ועד סיומה ותוצאותיה, עוסקת בנפש הפרט ובקיום הבו-זמני של היומיומי והמזוויע, ולא בהיסטוריה. אין למספרת ואין לגיבוריה הסבר מטפיזי, פסיכולוגי או סוציולוגי ל"מה שבני אדם עשו לבני אדם" באותם ימים ולטירוף שאחז בעם הגרמני, "עם המשוררים והפילוסופים". הגרמנים מופיעים בסיפורים בדרך כלל ברקע ולא בקדמת הסיפור. באין הסבר נזהרת המחברת מהכללה ומהחלת "הכאן והעכשיו" של ימי השואה ומה שנחשף בהם על טבע האדם, על "כולם ובכל מקום". היא אינה נוטה לשפוט את הדמויות, הניצבות לעתים מול דילמות מוסריות מורכבות, או להעריך את מעשיהן. היא נותנת למצבים, למעשים ולדיבורים לדבר בעד עצמם. יוצאות מכלל זה היצירות שבהן נקבעת עמדה אירונית כלפי נוקדנותה של מערכת המשפט הגרמנית אחרי המלחמה ודרישתה לדיוקי דיוקים עובדתיים, שאין הזיכרון האנושי המצוי יכול לעמוד בהם ("השולחן"). לעתים מופנית האירוניה כלפי המצילים וסולם הערכים שלהם ("החזיר") או כלפי תמימותם חסרת הרגישות ("המחבוא").
מתכונת הסיפור הקצר של אידה פינק היא בחירה אמנותית, שכמו נגזרה על המחברת בגלל התוהו, מקריות הגורל, ערעור מסגרות החיים הקיימות והתנודות הקיצוניות בחיי הדמויות – דברים שאינם נוחים לפרישה אפית. דרכי המסירה בסיפורים מגוונות, וכל אחד מהם הוא יחידה אמנותית מגובשת ונבדלת בעיצובה. ניתן למצוא כאן דיבור בגוף ראשון ובגוף שלישי, סיפורים המתרחשים בפחות מחצי שעה וכאלה שמשתרעים מבחינת הזמן המוצג בהם על פני חיים שלמים. גם דמויות המספרים מגוונות: מספר גבר, מספרת אישה, מספר עד, סיפורים המוותרים על דמות המספר לטובת מקהלה של קולות. ברבים מהסיפורים, ובמיוחד ברומן "נלך בלילות, נישן בימים", נועד מקום חשוב לזיכרון, לגבולותיו, לתעתועיו, לדרכי הסינון שלו. המספרת אינה מנסה לאחות את פיסות הזיכרון, היא מותירה אותן בקיטוען ומשתפת את הקורא גם במה שאין היא זוכרת.
הסיפורים ממעטים לגעת בזוועה הפיזית. הכול מתרחש לפני או אחרי המעשה האלים, בדגש על הרושם הנפשי של הדברים: אימה, תימהון, פליאה על דרכו של עולם שסטה ממסלולו, הרהור על טבע האדם, ופעמים – אמנם נדירות, ולכן משמעותיות במיוחד – רגישות ליופי המוסיף להתקיים בתוך הזוועה. בסיפור "עקבות" מספרת הניצולה היחידה מהגטו המקומי על גורל הילדים. אבל הסיפור אינו מביא את כל מה שראתה והוא מסתיים במילים: "אחר הפסקה היא תספר, איך נורו כולם". לשונה תמציתית, צלולה, קצובה ונמנעת מכל צעקה ופאתוס. בכך איכותם המיוחדת של הסיפורים.
ספריה בעברית: "פיסת זמן", תירגם נחמן בן-עמי (1974). תורגם מחדש בשם "הגן המפליג למרחקים" על ידי דוד וינפלד (1988); "נלך בלילות, נישן בימים", תירגם דוד וינפלד (1993); "רישומים לקורות חיים", תירגם דוד וינפלד (1995); "סוף העולם הראשון שלי", תירגם דוד וינפלד (1995); "כל הסיפורים", תירגם דוד וינפלד (2004), להוציא חמישה סיפורים שתירגם בנימין טנא.
סיפוריה תורגמו לשפות רבות. זכתה בפרס אנה פרנק (1985), בפרס יעקב בוכמן של "יד ושם" (1995), בפרס אלברטו מורביה (1996), בפרס פא"ן הפולני (2003) ובפרס ספיר (2007). כמו כן הוענק לה תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון (2004). היא גם זוכת פרס ישראל לסיפורת לשנת 2008.

בלטמן, דניאל. "אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן, שיחה עם אידה פינק". "בשביל הזיכרון". 1996. 10-6; וינפלד, דוד. "אחרית דבר". "כל הסיפורים". תל אביב: עם עובד. 2004. 357-350; מגד, אהרן. "השמש זרחה, השיטה פרחה". "הארץ" תרבות וספרות. 8.6.1989; מטלון, רונית. "ללכוד את האפשרות". "הארץ" ספרים. 2.4.1996; פגיס, עדה. "בשערי גן-עדן זה: השוחט שחט". "הארץ" תרבות וספרות. 19.1.1996; צלקה, דן. "האמנות הטרגית של אידה פינק". "הארץ" ספרים. 4.6.2004; שקד, גרשון. "נלך כל עוד יעמדו לנו הכוחות, על יצירתה של אידה פינק". "זהות, ספרויות יהודיות בלשון לעז". חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2006. 473-451.

דוד וינפלד

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

הגן המפליג למרחקים, הנודע ביהודה, כל הסיפורים, נלך בלילות נישן בימים, סוף העולם הראשון שלי, פיסת זמן, רישומים לקורות חיים

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

בשביל הזיכרון, הארץ, זהות, ספרויות יהודיות בלשון לעז, כל הסיפורים

תגיות חופשיות

שואה (ביוגרפיה), שואה (נושא יצירה)

מידע כללי

שפות תרגום
מספר שפות
עברית

עיר או ארץ מגורים
חולון
ישראל
תל אביב

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גודל ערך
בינוני

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.