חוקר ספרות, מבקר, סופר ומתרגם
נולד בברודי, גליציה, למשפחה בעלת שורשים חסידיים מצד אביו. אמו מתה בלדתה אותו, וכל ימיו ליוו אותו, כעדותו, רגשי אשם ודחף להצדיק את קורבנה ולחיות, כביכול, גם את חייה שלא נחיו. למד בחדרים, בבית ספר עממי יהודי ובגימנסיות פולניות בברודי ובלבוב, לשם עקרה משפחתו במלחמת העולם הראשונה. מילדותו היה פעיל באגודות ציוניות. מ-1923 עמד בראש תנועת "החלוץ" בלבוב ועסק בהכשרת נוער לציונות ולעלייה. המשיך בפעילות זו בוורשה, שם עשה ב-1925 כמזכיר הברית העולמית של הנוער העברי. כתיבתו הספרותית והעיונית החלה באותן שנים ברשימות ובתרגומים בעברית, ביידיש, בפולנית ובגרמנית, ובתוך זה גם ספר ראשון, קובץ שירים בשם "צלילים" (1921). בשלהי 1925 עלה ארצה ועבד כפועל במקומות שונים, עד שב-1927 הזמין אותו ברל כצנלסון, עורך "דבר", להצטרף למערכת העיתון. ב-1928 יצא בשליחות תנועת "החלוץ" לגרמניה, וניצל את שהותו שם גם ללימודים בבית ספר גבוה למדעי המדינה בברלין. בשובו עסק בהוראה למבוגרים, עד שהוזמן שוב לעבוד ב"דבר". מ-1933 עד 1939 ערך את מוסף הספרות השבועי של העיתון, וזה נעשה בניצוחו לבמה רמת איכות ורבת-השפעה, חוליית קשר עם מרכזי הספרות העברית בגולה ואכסניה לעידוד קולות חדשים. במסגרת עבודתו ב"דבר" ייסד ב-1940 את העיתון היומי המנוקד "הגה". מ-1944 עבד כעורך בהוצאת עם עובד.
ב-1950 הוזמן להצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בירושלים, אף שלא היתה לו השכלה אקדמית פורמלית. ב-1952 הקים שם את הקתדרה ליידיש, ועמד בראשה עד פרישתו לגמלאות ב-1969 (מ-1963 כפרופסור מן המניין). מ-1965 הרצה על ספרות עברית גם באוניברסיטת תל אביב. ב-1965 נבחר לכנסת ברשימת המערך, אף שלא היה חבר מפלגה. פעילותו הפרלמנטרית היתה מצומצמת, וב-1968 פרש ביוזמתו מן הכנסת כדי להתמסר לעבודתו הספרותית. במהלך השנים זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל במדעי היהדות (1968) ופרס ביאליק לספרות יפה (1980). מ-1962 היה חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. על שמו הוקמה עוד בחייו קרן באוניברסיטת תל אביב, המעניקה מדי שנה פרסי עידוד לחוקרים צעירים של הספרות והלשון העברית והיידית, ומוציאה לאור מאסף מחקרי בשם "סדן". ארכיונו האישי הענק שמור בספרייה הלאומית בירושלים.
פעילותו הספרותית, המחקרית והעיתונאית נמשכה כשבעים שנה, והיא עצומה בהיקפה ומגוונת בענייניה. הביבליוגרפיה של כתביו מונה כשמונים ספרי מקור מפרי עטו, כחמישים ספרים שתירגם, כשלוש מאות ספרים שערך או שהקדים להם מבואות, וכארבעת אלפים מאמרים ורשימות. כולם כתובים בסגנון ייחודי, דחוס ומרובד בלשונו, מפותל בתחבירו אך ריתמי והרמוני בניגונו. דומה כי התחום המרכזי במכלול יצירה ענף זה היה עיסוקו של "סדן" בביקורת ובמחקר של הספרות העברית שמן המאה השמונה-עשרה ואילך. הוא היה אמן המסה הקצרה והמלוטשת, היורדת אל עומק עולמו של יוצר ומזהה את מבנה התשתית הנפשי המפעיל אותו, כגון במסותיו על ח"נ ביאליק, י"ח ברנר, י"ד ברקוביץ, ג' שופמן, יעקב פיכמן ורבים אחרים. בין האסופות המכילות את המסות האלה: "אבני בוחן" (1951); "בין דין לחשבון" (1963); "אבני גדר" (1970); "חדשים גם ישנים בספרות העברית ואגפיה" (1987). בדרך כלל לא חרגה התבוננותו של "סדן" אל הספרות הישראלית שנכתבה בידי בני דורות צעירים ממנו. במקרים הנדירים שעסק בה ניכר כי מצא בסופר או ביצירה הנדונים טעם וערך מיוחדים מכוח הזיקה למסורת היצירה העברית: משה שמיר ("מלך בשר ודם"), עמוס עוז ("הר העצה הרעה"), חיים באר ("נוצות"), אהרן אפלפלד.
שלושה סופרים זכו לתשומת לבו המיוחדת, ולהם הקדיש סדרות של מחקרים פורצי דרך. בשנות השלושים פירסם סדרת מסות על יוסף חיים ברנר ויצירתו לאור התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, שהיו חידוש מתודולוגי גמור בביקורת העברית, והן נאספו רק אחרי מותו בספר "מדרש פסיכואנליטי" (1996). בספרו "על ש"י עגנון" (1959; מהדורה מורחבת ב-1978) כלולים כמה וכמה חידושים עקרוניים בהבנת עגנון, ובהם הדגשת המודרניות של יצירתו, מנגנוני האירוניה הרב-שכבתית בכתיבתו ועמידתו המתוחה מול עולם המסורת היהודית תחת מסווה ירֵאִי-תמים. ואילו ספרו "חיים נחמן ביאליק: דרכו בלשונו ובלשונותיה" (1989) כולל מבחר ממאמריו שעניינם לשונו של ביאליק, מקורותיה וגלגוליה, אך אין בו כדי למצות את רוחב תפישתו של "סדן" במבנה עולמו של ביאליק ובהיבטיה העקרוניים של יצירתו.
זהותו העברית-הציונית המובהקת לא מנעה ממנו לעסוק באופן עמוק ומחייב בספרות יידיש, וזאת מתוך השקפתו על אחדותה ורציפותה של היצירה היהודית ללשונותיה. עם השנים הגיע להכרה שהוא עצמו הנו סופר כפול-לשון; ואכן, עיוניו בספרות יידיש מצטרפים לשלושה-עשר כרכים. הוא עסק במשקעי יידיש בלשונם של סופרים עבריים, חקר את תופעת הסופרים כפולי הלשון מתקופת ההשכלה ואילך, התחקה אחרי שורשיה העממיים של ספרות יידיש בשירה ובפרוזה, עסק בתולדותיה של לשון יידיש מאז ימי הביניים, הרבה לתרגם ממנה לעברית, קרא קריאה צמודה במבחר משירת יידיש והקדיש עיונים מונוגרפיים לכמה מן הבולטים ביוצריה, משלום עליכם וי"ל פרץ ועד יעקב גלאטשטיין, איציק מאנגר ואברהם סוצקבר.
הספרות היהודית עמדה במוקד התעניינותו של "סדן", אולם כתיבתו הקיפה טווח רחב של נושאים מחיי היהודים ותרבותם, בעיקר בהקשר האשכנזי המזרח-אירופי. הוא עסק בתולדות הלשון העברית על דרך המעקב אחרי גלגוליהם של ביטויים וצירופי לשון ("אבני שפה", 1956; "אבני שעשוע", 1983); חקר את הפולקלור היהודי, הסיפור העממי והחסידי, המנהג, ההלצה והפתגם ("גלגל המועדים", 1964; "יריד השעשועים", 1964; "ש"י עולמות", 1990 ועוד); כינס שתי אסופות רחבות של בדיחות וקטעי הומור בצירוף מנגנוני ביאור ("קערת צימוקים", 1950; "קערת אגוזים", 1953); כתב על הוגים ואנשי מעשה במעגל תנועת העבודה בגולה ובארץ, לרוב על סמך היכרות אישית ("אלופי ומיודעי", 1972); פירסם אסופות של מאמרי הגות, פובליציסטיקה ופולמוס ("פולמוס ושווה-פולמוס", 1972; "מריבי בית", 1974); ניסה כוחו בחקר המקרא ("מכוחו של מקרא", 1977) ובהגות תיאולוגית ("אלכה ואשובה", 1971). חיבתו המיוחדת לדמויות נידחות ונשכחות של סופרים ואמנים בפועל ובכוח שגורלם המר להם מצאה ביטוי במונוגרפיות שהקדיש להם על סמך מחקר מדוקדק ("המנגן המופלא", 1947; "כוכב נידח", 1950; "אבני זיכרון", 1954).
חטיבה מיוחדת בכתביו היא הספרות היפה. הוא פירסם קובץ סיפורים בשם "באלכסון" (1942), המעוגן ברשמים שצבר בשנות מלחמת העולם הראשונה ובדמויות שהזדמנו לו במרחב הרב-תרבותי של מרכז-אירופה. חוויות ילדותו ונעוריו הזינו סדרה של ספרי זיכרון המצטרפים למעין רומן אוטוביוגרפי תיעודי בן כרכים אחדים. זוהי גם מצבת זיכרון לעירו ברודי, שהיה אחוז בה כל ימיו: "ממחוז הילדות" (1938), "אחרית השעשועים" (1946), "ממעגל הנעורים" (1946), "מעשים שהיו כך היו" (1947), "עיר ואם בעיני בניה" (1981). בצד כל אלה יש לציין את רבבות המכתבים ששיגר להמון נמענים, והם ז'אנר רב-תוכן ומשקל בפני עצמו.
השפע והגיוון של כתביו, רוחב היריעה של העניינים הנדונים בהם ואופייה האנציקלופדי של כתיבתו עוררו בקוראיו ובמעריכיו המשתאים את הצורך למצוא נקודת מוקד או שיטה המחברת את עולמו למכלול אחד. "סדן" עצמו סייע להם בכך במסות ובהרצאות שבהן דיבר על חייו ועל יצירתו (בלשון מ"דבר" בעדו, 1972), ובעיקר בחיבוריו "על ספרותנו – מסת מבוא" (1950) ו"על ספרותנו – מסת חיתום" (1977). בשתי המסות האלה שירטט קווים לתיאוריה מאוחדת, כולית, של ספרות עם ישראל, המושתתת על יחסים מורכבים בין שני משולשים לא חופפים. האחד הוא המשולש הלשוני: עברית, יידיש ולשונות נכר שיהודים כתבו בהן, והשני הוא משולש התנועות הרוחניות העיקריות בחיי היהודים בעת החדשה: החסידות, המתנגדות וההשכלה. תלמידו המובהק ובר-הפלוגתא שלו, דן מירון, הציע למפעלו של "סדן" את הכותרת "בדרך אל הכוליות", לאמור, ראייתה של התרבות היהודית המודרנית כהוויה רבת-פיצולים ומתחים השואפת אל תיקונה בדרך של שיבה אל תרבות ישראל האמונתית-המסורתית. בין כך ובין כך, יצירתו של "סדן" היא כשלעצמה אספקלריה ואוצר זיכרון של תרבות זו על קשריה וניגודיה, אישיה וזרמיה, מכלוליה וזעירי פרטיה.

ברונובסקי, יורם. "האיש שלא היתה לו שכחה". "ביקורת תהיה". ירושלים: כרמל. 2006. 277-273; גוברין, נורית. "שער עשירי: דב "סדן"". "קריאת הדורות" ב'. תל אביב: גוונים. 2002. 380-317; —. "דב "סדן": אב הבניין"; "דב "סדן" כעורך המוסף לספרות של '"דבר""'. "קריאת הדורות" ג'. ירושלים: כרמל. 2008. 27-21; 412-404; גלרון-גולדשלגר, יוסף. "כתבי דב "סדן": ביבליוגרפיה, תרצ"ו-תשמ"ד". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1986; ורסס, שמואל. "סוגיית יידיש במסכת דב "סדן"". "מלשון אל לשון". ירושלים: מאגנס. 1996. 512-488; חבר, חנן. "המעגל השלישי: דב "סדן" על צמיחתה של השירה העברית המודרניסטית". "סימן קריאה" 17-16. 1983. 577-574. לאור, דן. "דב "סדן": "המאבק על הזיכרון" היהודי". "המאבק על הזיכרון". תל אביב: עם עובד. 2009. 333-327; מירון, דן. "ספרויות היהודים: שיבה אל המציאות"; "דב "סדן": בדרך אל הכוליות". "אם לא תהיה ירושלים". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1987. 143-162; 163-171. מנדה-לוי, עודד. "לכתוב את קורא הדורות: שירים לדב "סדן"". "סדן" ד'. 2000. 426-409; קרסל, ג'. כתבי דב "סדן": ביבליוגרפיה. תל אביב: עם עובד. 1981; שקד, גרשון. "מן הגלוי אל הסמוי: "דבר"י מבוא". "מדרש פסיכואנליטי": פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר". ירושלים: מאגנס. 1996. 24-11.

אבנר הולצמן