חוקר ספרות, מבקר ועורך
נולד בתל אביב. אביו, אריה מיזוטש, הגיע מאוקראינה לארץ ישראל כשהיה בן שנתיים, בעוד משפחת אמו, מלכה, התיישבה בצפת כבר בתחילת המאה התשע-עשרה. היו אלה הורי אמו שהטביעו חותם על התפתחותו האינטלקטואלית: סבו, "תלמיד חכם" חריף ומבריק, החל ללמד אותו גמרא בהיותו בן שמונה או תשע, ואילו אהבתו ליידיש נטועה בדמות סבתו. העניין בספרות העברית לדורותיה התפתח במירון בגיל צעיר ביותר, וכבר כילד החל לבלוש בחנויות לספרים משומשים אחר ספרים ישנים ולרוכשם. ב-1952 החל ללמוד ספרות עברית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, ועם מוריו נמנו דב סדן ושמעון הלקין. הוא השלים את לימודי הבוגר (1957) והמוסמך (1960) שלו, ובמקביל עשה את שירותו הצבאי (1958-1956). בד בבד למד באקדמיה למוזיקה בירושלים. את הלימודים לתואר דוקטור (1963-1967) עשה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, ואת עבודת הדוקטור, העוסקת במנדלי מוכר ספרים, כתב בהדרכתם של אוריאל ומקס ויינרייך. ב-1969 מונה למרצה באוניברסיטה העברית ולימד שם עד יציאתו לגמלאות, ב-2002. כמו כן לימד באוניברסיטת תל אביב. מ-1988 הוא מחזיק בקתדרה ע"ש לאונרד קיי לספרות עברית באוניברסיטת קולומביה.
מירון, מן החוקרים הבולטים והפוריים של הספרות העברית והיידית במחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה העשרם ואחת, פירסם את מאמרו הראשון ב-1951, בהיותו בן 17. מאז ראו אור מאות מא"מרים" וכארבעים ספרי מחקר מפרי עטו. לצד מחקרים אקדמיים, פירסם גם עשרות ביקורות ספרים בעיתונות היומית והשבועית ובכתבי העת לספרות המרכזיים בישראל, היה חבר מערכת של כתב העת "עכשיו" (1964-1977), והוציא עם נתן זך את כתב העת "איגרא" (1984-1986). אחד ממפעליו החשובים הוא כינוס ועריכה של כתבי סופרים ומשוררים עבריים מרכזיים. בין השאר ערך את מהדורות הכתבים של אורי ניסן גנסין (1982) ושל אורי צבי גרינברג (1990-2004), ואת המהדורה המדעית של שירי חיים נחמן ביאליק (1983-2000). כמו כן פירסם תרגומים ממחזות ברכט, שילר ושקספיר; מסיפורי קפקא ושלום עליכם; רומנים של יעקב גלאטשטיין; משיריהם של יהודה לייב טלר וגיאורג טראקל ועוד. פירסם ספר שירה יחיד (1957).
את רוב כתיבתו האקדמית הקדיש ליוצרים המרכזיים של ספרות ההשכלה, ספרות התחייה והספרות "הארץ"-ישראלית בשנים שלפני הקמת מדינת ישראל. גיבוריו הם אלתרמן, ביאליק, גרינברג, גנסין, ברדיצ'בסקי, שלום עליכם ואברמוביץ'. ביצירות בני דורו טיפל בדרך כלל במא"מרים" פופולריים. מירון הוא מן הפרשנים המעולים ביותר של הטקסט הספרותי, ואם עמדתו שמרנית, מקבלת את הקאנון, הרי חדשנותו טמונה בהנמקות שבאמצעותן הוא מקשר בין הקריאה הצמודה של הטקסט הבודד לבין מקומו ומשמעותו התרבותיים.
בשלושת העשורים הראשונים לכתיבתו מגלים מאמריו וספריו השפעה מובהקת של הביקורת החדשה ושל הפרשנות הסטרוקטורליסטית. כבר בספרו הראשון, "חיים הזז" (1959), הוא מבקש להצביע על החוקיות האידיאית והרטורית המעצבת ואף מאחדת את כלל יצירותיו של הסופר. בספריו הבאים, למן "ארבע פנים בספרות העברית בת-ימינו" (1962), המוקדש ליצירתם של אלתרמן, רטוש, יזהר ושמיר, ועד "מפרט אל עיקר" (1981), המתמקד בשירת אלתרמן, מתגלה הדיאלקטיקה ההגליאנית כתבנית העיקרית שהוא חושף בטקסטים השונים. חיבורים אלה היוו נדבך מרכזי במהפכה בחקר הספרות העברית שהתחוללה באותן שנים, שעיקרה מעבר מביקורת אימפרסיוניסטית, המתמקדת בקשר בין הטקסט הספרותי לביוגרפיה של היוצר, לבחינה אנליטית של הטקסט עצמו.
גם במאמרי הביקורת על ספרות בת הזמן שכתב באותה עת, כגון אלה שנאספו ב"פנקס פתוח" (1979), מדגיש מירון את ממד העומק האידיאי של הטקסט ומשבח יצירות שבהן הוא מזהה ממד כזה. מנגד, הוא מבקר בחריפות טקסטים המסתפקים בתיאור ריאליסטי של המציאות, בלי לנסות לחשוף בעדה את האידיאות המעצבות אותה.
בד בבד פיתח מירון גם גישה שונה, הבאה לביטוי מוקדם במאמריו ובספריו העוסקים בספרות יידיש, כגון "שלום עליכם: מסות משולבות" (1970) ו-A Traveler Disguised (1973), על אברמוביץ'. באלה משובץ הניתוח האידיאי והרטורי של הטקסטים בדיון ברקע ההיסטורי-חברתי. דגם זה הפך, החל משנות השמונים של המאה העשרים, כלי מרכזי גם במחקריו בספרות העברית. בתקופה זו הוא פונה לבחינת "הדור הספרותי" כממחיש את הכוחות הפועלים על עיצוב הטקסט. מושג זה, הוא טוען, אינו מתאפיין בקרבה פואטית ואידיאית בין בני ובנות הדור (כפי שטען גרשון שקד), אלא נסמך על חוויית יסוד משותפת, שעמה מתמודד כל יוצר בדרכו. ב"בודדים במועדם" (1987) הוא משתמש בפרספקטיבה זו כדי להעמיד ביוגרפיה רוחנית קולקטיבית של הכותבים בעברית בראשית המאה העשרים, ואילו ב"מול האח השותק" (1992) הוא מעמיד את מלחמת העצמאות כחוויית היסוד של הספרות הישראלית.
במחקרים המוקדשים ליוצרים בודדים מדגיש מירון את התפתחות הקורפוס הספרותי של היוצר. ב"הפרידה מן האני העני" (1986) העוסק בשירי ביאליק, ב"פרפר מן התולעת" (2001) על נתן אלתרמן, וב"אקדמות לאצ"ג" (2002) בוחן מירון את השירים כמבטאים מאבק כפול של היוצר: המאבק להשתלט על המדיום הפואטי והניסיון לתווך בין הכוחות השונים החוצים את ה"אני" שלו. רק משהצליח בשני אלה, מצליח המשורר לבטא "אני" זה ביטוי אותנטי.
במרכז מחקריו של מירון ב"פרוזה" עומדת סוגיית הרומן. במבואות ל"מרים" לברדיצ'בסקי (1971), ל"הצידה" לגנסין (1977) ול"ספר הקבצנים" למנדלי מוכר ספרים (1988), ובספרו על "הכנסת כלה" לעגנון: "הסתכלות ברבנכר" (1996), הוא בוחן את הקשיים שניצבו בפני הסופרים העבריים והיידיים בניסיונותיהם לעבד את הנחות היסוד של הרומן האירופי ולהתאימן להתנסות היהודית בת זמנם. בד בבד הופכת הפוליטיקה לנושא מרכזי בעבודתו. המא"מרים" שהוא מפרסם על היחסים בין הספרות העברית למערכת הפוליטית הציונית משמשים לו במה גם לניסוח תמציתי של תולדות הספרות העברית החדשה. המא"מרים" שקובצו בספרים "אם לא תהיה ירושלים" (1987) ו"נוגע בדבר" (1991) מדגישים את התפקיד המכריע שמילאה הספרות העברית בעיצובן של תודעה וזהות לאומיות, אולם מצביעים גם על פער ההולך ונפער, מאז קום המדינה, בין הספרות לבין המערכת הפוליטית והחברה הישראלית. ב"אמהות מייסדות, אחיות חורגות" (1991), מסה פורצת דרך ומן הניסיונות הראשונים לתאר ולאפיין את ספרות הנשים העברית, תוהה מירון על התנאים ההיסטוריים שעיצבו את יצירתן ואת קבלתן של משוררות עבריות. מא"מרים" אלה תרמו תרומה מכריעה להתפתחות דור חדש של חוקרי ספרות שהעמידו שאלות פוליטיות וחברתיות במרכז עיונם המחקרי.
במא"מרים" אלה מעסיקה את מירון גם שאלת היחסים בין הספרויות היהודיות השונות. הוא טוען שאין עיקרון או תבנית המאחדים את כל "ספרויות היהודים" ושכל תופעה ספרותית צריכה להיבחן במונחיה שלה, ולא מתוך קשריה לספרויות הנכתבות בלשונות אחרות. ב"הרפיה לצורך נגיעה" (2005), המסה המקיפה ביותר בנושא זה שכתב, הוא מבקר את הניסיון להכפיף את המסורות הספרותיות השונות לסיפורי-על מאחדים. עם זאת הוא מדגיש את האופן שבו הבחירה בעברית כלשון הכתיבה הספרותית כרוכה באידיאולוגיה לאומית ציונית.
את עניינו בספרות היידיש מציג מירון בחיבורים השונים כביקורת על הדרך שבה עוצבו הלאומיות והפוליטיקה הישראליות וכמרד בקהות החושים שלהן. ב"הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם" (2004) טוען מירון שאין לפטור את ספרות היידיש כבדיחה, ובמיוחד לא את החלק הקומי – ששלום עליכם הוא נציגו המרכזי. הוא תובע להצביע על ממד העומק שבה, שחושף את הטרגיות של התפוררות ההוויה היהודית במזרח-אירופה.
החל משנות התשעים של המאה העשרים מטפל מירון בהוצאת כתבי משוררים, ובהם אבנר טריינין (1999), רחל חלפי (1999, 2002), אגי משעול (2003) ומירון ח' איזקסון (2007). המסות שצירף למהדורות אלה, שבהן הוא טוען למרכזיותם של משוררים אלה, יוצאות דופן בנוף מחקריו האקדמיים משום הניסיון לעצב בהן את קאנון השירה הנוכחי.
ביקורת הספרים של מירון בעיתונות ובמסות פופולריות בשנים אלה נסמכת על עמדה דומה לזו של מחקריו האקדמיים. הוא מוקיע את המסחור הגובר של הספרות העברית, המניע את מרבית הסופרים הישראליים לתאר בספריהם מציאות שקרית, המכסה על התנאים החברתיים-ההיסטוריים שבהם הם פועלים. מנגד, מירון משבח ספרות ניאו-ריאליסטית, החושפת את המשבר שהחברה והתרבות הישראליות נתונות בו. גם כיום מירון הוא אחד המבקרים הבולטים בישראל המפרסם את מאמריו לעתים קרובות בעיתון "הארץ" אודות הספרות העברית של תקופת התחייה ואודות הספרות הישראלית העכשווית.
מבקרים העירו פעמים רבות על ההיבט הבלטריסטי של כתיבתו של מירון, וספריו הושוו פעמים רבות לרומנים בעלי עלילה סוחפת. ואולם, כתיבתו הביקורתית גם מאופיינת בתקיפות ובנחרצות. בראיונות עיתונאיים, מירון משווה בגלוי את שדה הביקורת לשדה קרב ומדגיש את האלימות הכרוכה במעשה הביקורת. אין תמה אפוא שהביקורות שלו עוררו תכופות תגובות נזעמות. מירון גם עשה שימוש במעמדו כחוקר ספרות כדי לקדם עמדות פוליטיות. ב-1971 ביקר במוסקבה כאורח "ועד השלום הסובייטי" וב-1975 השתתף בהפגנה למען הקמת מדינה פלסטינית. במחצית שנות השמונים תקף את מפלגת העבודה על שותפותה עם הליכוד בממשלת האחדות הלאומית, אך גם ביקר את סרבני השירות בשטחים. לעומת זאת ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ הראשונה, קרא במאמר שפורסם ב"הארץ" לממשלת ישראל לתקוף את עיראק בתגובה על ירי הטילים. כמו ביקורות הספרות שלו, כך גם רבות מהתבטאויותיו הפוליטיות עוררו תגובות חריפות.
ספרו האחרון עד כה הוא החיה בבית הכנסת – היבטים ביהודיות של פרנץ קפקא (2016).
על פועלו בחקר הספרות העברית והיידית הוענקו למירון פרס ביאליק (1980) ופרס ישראל (1993).

בר-אל, יהודית. "החוקר והמאתר: הלאומי והאישי". "מאזניים" ס"א (1). 1987. 59-62; הירשפלד, אריאל. "היצר לדייק עד דק". "מאזניים" ס"ג (4). 1989. 16-17; וינפלד, דוד. "כמה מלים על דן מירון המסאי". "רגע של הולדת – מחקרים בספרות עברית ובספרות יידיש". תל אביב: מוסד ביאליק. 2007. 11-14; נבו, גדעון. "דיוקנו של דן מירון כמבקר ספרות". "עיתות של שינוי – ספרויות יהודיות בתקופה המודרנית". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2008. 7-24; ענברי, אסף. "דיוקנו הרוחני העדכני של דן מירון". "קשת החדשה" 14. 2005. 35-52; קלדרון, נסים. "במונחים של קרע, במונחים של ויכוח". "פרוזה" 101-102. 1988. 122-130.

שי גינזבורג