חזרה לדף התוצאות

לוין חנוך /// נולד בתל אביב /// נולד בתל אביב, ישראל /// 19431999 /// גיל
כותב/ת הערך: נגיד חיים, סמל נעם

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

זכויות היוצרים של התמונה

מתוך ויקיפדיה, רישיון שימוש הוגן

ז'אנרים אופייניים

סיפור קצר
פואמה
פזמון

תחומי יצירה

בימוי
מחזאות
פרוזה
שירה

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-04-01 00:00:00

מחזאי, במאי, סופר ומשורר
נולד בתל אביב. גדל בשכונת נווה שאנן הסמוכה לתחנה המרכזית הישנה. הוריו הגיעו ארצה מלודז', פולין ב-1935 עם בנם הבכור דוד בן תשעת החודשים, לימים במאי ומנהל אמנותי של תיאטרון "הבימה". האב היה שומר מצוות, נצר לשושלת רבנים מחסידות פולין, וגם לוין חבש כיפה עד גיל ארבע-עשרה ולמד בבית הספר הממלכתי-דתי "יעבץ". את שירו הראשון כתב בגיל שש, לאחר שמטוסים מצריים חגו מעל התחנה המרכזית והטילו עליה פצצות. האב הגאה שמר את השיר בכיסו. בגיל שתים-עשרה וחצי התייתם מאביו, שמת מהתקף לב, והאם האלמנה נאבקה לפרנס את שני בניה. את לימודיו התיכוניים החל בתיכון "צייטלין" הדתי, אך משסיים כיתה ט' נאלץ להפסיק, עבד כנער שליח כדי לסייע לאמו בפרנסת הבית, והמשיך בלימודי ערב. בתיכון השתתף לראשונה בחוג דרמטי ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. למעשה נחשף לעולם התיאטרון כמה שנים לפני כן, באמצעות אחיו, ששימש עוזר במאי בתיאטרון "הקאמרי". במהלך השירות הצבאי היה אחראי על מתקן הקשר של פיקוד מרכז, תפקיד שהצריך סיווג ביטחוני גבוה במיוחד. בשירות המילואים הועבר ליחידת נ"מ בחיל התותחנים. רק בתקופה זו חדל, בהשפעת חברים, לצום ביום הכיפורים.
בשנים 1967-1964 למד באוניברסיטת תל אביב בחוגים לספרות עברית ולפילוסופיה. הוא סיים את לימודיו, אך לא ניגש לבחינות הגמר. ב-1965 החל לכתוב טור סאטירי בעיתון הסטודנטים דורבן. מקומו הקבוע היה בעמוד האחרון, והוא נשא את הכותרת "דף האחוריים של חנוך לוין". סגנונו המושחז ודעותיו הקימו לו מבקרים שכינוהו פציפיסט, מופרע ואינפנטיל והאשימו אותו בהשתמטות מצה"ל. בעקבות אחד הטורים נתלתה על לוחות המודעות עצומת גינוי, שעליה חתמו ארבע מאות סטודנטים. לוין הפסיק את כתיבת הטור למשך חצי שנה, ומשהתחדשה הופעתו לא פחתו הפרובוקציות והנימה הסאטירית גברה, במיוחד בעקבות מלחמת ששת הימים, שבה שירת באל עריש ביחידת נ"מ.
הפרסום הראשון של כתיבתו הספרותית היה ב-1966, כאשר סיפורו "דינה העקשנית" הופיע במוסף הספרות של "הארץ". כעבור שנה התקבלה בהערכה הפואמה שלו "ברכות השחר", שהופיעה בכתב העת היוקרתי "יוכני" בעריכת נתן זך ואורי ברנשטיין.
במהלך לימודיו באוניברסיטה התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית, שם פגש בדני טרץ', וביניהם צמחה ידידות שבמהלכה נעשה טרץ' סוכנו הספרותי וסייע לו להעלות על הבמה את ביכורי יצירותיו. כשנה לאחר מלחמת ששת הימים הציע לוין לטרץ' להפיק קברט סאטירי עם מערכונים ופזמונים שכתב בעקבות המלחמה. עד מהרה נרתמו לכך כעשרה שחקנים ויוצרים ובראשם עדנה שביט, מורה לבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בקברט סאטירי זה הציג לוין חברה שבויה במליצות כזב, בסיסמאות הבל, בפטריוטיזם חלול. הוא בחן במבט מפוכח את גיבוריה המקודשים: החייל, האלוף, אלמנת המלחמה, ההורים, ופסק דינו היה כי כולם שקועים בעצמם, מנוערים מערכים. ההצגות, שהחלו באוגוסט 1968 במועדון "ברברים" בתל אביב, משכו תגובות סוערות של הצופים, אך לכלל אלימות הגיעו הדברים רק בהצגה הסאטירית השלישית שלו, "מלכת אמבטיה", שהורדה בלחץ הקהל והשחקנים מבימת התיאטרון "הקאמרי" (1970) אחרי שהוצגה תשע-עשרה פעמים בלבד.
מאז תחילת עבודתו בתיאטרון ב-1968 העלה לוין כמעט בכל שנה מחזה אחד לפחות. במשך שלושה עשורים פיתח פואטיקה בעלת כתב יד ייחודי בתחומי המחזאות, הבימוי, טכניקות המשחק והעיצוב הבימתי, ומילא מקום מרכזי בהשתנות הנמשכת של הדימוי העצמי הקיבוצי הישראלי. במותו השאיר אחריו חמישים ושישה מחזות, שרק שלושים ושלושה מהם הוצגו בחייו; שני ספרי פרוזה; שני קובצי מערכונים ופזמונים; ספר שירים; ושני ספרי ילדים. לאחר מותו הועלו על הבימה לא רק הצגותיו הקודמות, אלא גם מחזות שלא הוצגו בחייו. ביוזמתו ובעידודו של "המכון למחזאות עברית ע"ש חנוך לוין" הועלו על בימות חו"ל מחזותיו בתרגום לשפות אירופיות רבות, ומחזהו "מלאכת החיים" הוצג גם בקניה.
ליצירת לוין מקורות אוטוביוגרפיים, שבאו לידי ביטוי בעיקר בשלבים הראשוניים של יצירתו, שקדמו לקברטים הסאטיריים. פואמת הביכורים שלו, "ברכות השחר" (1967), עשויה להעיד על מקורות יצירתו וגם להאיר את המשך דרכו. עניינה במותו של אחד, מר שרשבסקי, ומקום התרחשותה בשכונה ישנה ומרופטת בשולי העיר. במרכז עולמה עומד בית הכנסת. יתמות ושכול שורים עליה, אך בעיקר ניכרת בה אווירה של תִּפלות, המגמדת את הכול לממדי יומיום אפרוריים, גם את המוות, שהופך לסיום גרוטסקי של חיים חדלי פשר. מר שרשבסקי נישא בהלווייתו אל "חופת האדמה". ההלוויה היא חתונתו. וכך, כבר מראשית דרכו משתמש לוין בציור פיוטי המתיך לישות אחת שני ניגודים: חתונה שהיא הלוויה והלוויה שהיא חתונה, שני טקסים העומדים במרכז רבים ממחזותיו, לרבות "סולומון גריפ", "חפץ", "שיץ", "אורזי מזוודות", "קרום", "הלוויה חורפית".
מעניינת במיוחד הסביבה הגיאוגרפית של הפואמה, אותה שכונה עירונית נידחת, המזכירה את שכונת ילדותו. כאן מצוי הבסיס לאחד החידושים המובהקים של יצירתו: ההסטה של זווית ההסתכלות מהזדהות עם ההוויה החברתית והלאומית הישראלית, לביקורת מושחזת עליה, המבוססת על הביוגרפיה שלו. נראה כי מי שגדל בסביבה כזאת לא יוכל להזדהות, כמו גיבוריהם של משה שמיר או ס' יזהר, עם מערכת הערכים של החברה שלא קירבה אותו בשנים המעצבות של חייו אל מרכזי הפעילות וההכרעה. כאן גם המקור לתחושת הנתק והניכור המקיפה את כלל יצירתו ובונה את חוויית היסוד ואת המוטיבים הייחודיים לה. למשל, הנרטיב של מחלת האב ומותו; של האם האלמנה קשת היום, שהקדיש לה אחדות מהתמונות המרגשות במחזותיו; או של "המבשר" המביא תמיד בשורות רעות. דמויות האב, האם והבן עומדות בתשתיתם של רבים ממחזותיו.
אפשר להבחין בארבע תקופות עיקריות ביצירתו: בשלוש השנים הראשונות הציג את שלושת הקברטים הסאטיריים: "את ואני והמלחמה הבאה" (1968), "קטשופ" (1969) ו"מלכת אמבטיה" (1970). הז'אנר המאפיין את השלב השני של יצירתו הוא "קומדיית הייסורים", שבה הוא עושה שימוש מתוחכם באמנות הגרוטסקה והפרודיה, ואלה הולכות ונעשות לסימן ההיכר האמנותי (ועם הצלחת מחזותיו, גם המסחרי) שלו. ראשיתו של שלב זה ב-1969, עם הצגת "סולומון גריפ", והוא כולל מחזות כמו "יעקובי וליידנטל" (1972), "חפץ" (1972), "נעורי ורדה'לה" (1974), "קרום" (1975), "פופר" (1976), "סוחרי גומי" (1978), "אורזי מזוודות" (1983). בראשיתה של תקופה זו היה לוין צעיר בן עשרים ושש, אבל עולמו הדרמטי היה מאוכלס באנשים בגיל העמידה, המתהלכים בשכונה ישנה ומרופטת, שאווירתה הדחוסה והעגומה מעוררת בהם את דחפי החלום ורצונות המנוסה, אך סופם שהם שבים ושוקעים בשלולית חייהם ובסיאובם הנפשי.
השלב השלישי החל בסוף שנות השבעים, עם העלאת המחזה הפיוטי הוצאה להורג (נובמבר 1979), ובעקבותיו עוד שמונה מחזות מטפיזיים, הכתובים כפרודיות על מחזות הכנסייה של ימי הביניים ועל הטרגדיה היוונית והרומית, ובהם: ייסורי איוב (1981), "הזונה הגדולה מבבל" (1982), הנשים האבודות מטרויה (1984), הילד חולם (1993), פעורי פה (1995) וכריתת ראש (1996). אם עד כה היתה יצירתו מוגבלת לתחום המשפחה הזעיר-בורגנית המתבשלת במיץ העכור של עצמה, הרי עתה ברא עולם שאווירתו מעוררת חיל וצמרמורת; ומול הכיעור העולה על גדותיו של הנמושות השכונתיות העמיד את ההדר הקודר של שדים וליליות מצוחצחים ורהוטים, המתעללים בנפשות אומללות, הזוחלות אל מותן המיוסר במנהרות התופת.
ב"הזונה הגדולה מבבל" נדמה היה שעבודתו הדרמטית הגיעה לא רק לשיאה, אלא גם למיצוי אמירתה. והנה, ב-1986, עם הצגת "יאקיש ופופצ'ה", הסתמן כיוון חדש: ז'אנר הממזג את שני קודמיו, קומדיות הייסורים והדרמות המטפיזיות, לישות תיאטרונית הנראית כאילו בלתי אפשרית: פארסות מטפיזיות. אלה קומדיות שמגחיכות את מה שאינו בר-הגחכה כביכול – הדמוני. העולם של הטרגדיות המטפיזיות מותך לשלולית מסואבת של קומדיית חיזורים עלובה, ושב ונקרש כמין מסכה מעוותת של ליצנים מעוררי פלצות. את שני מחזותיו האחרונים כתב על ערש דווי, "אשכבה" ו"הבכיינים", שאותו שיכתב ממיטת חוליו, והמחזה הוצג אחרי מותו.
ביצירתו נוצרו כעין דמויות קבע, המשמשות כאותן דמויות קבע של הקומדיה דל'ארטה: האב, האם והבן; הטפיל או דייר המשנה; ההיפוכונדר; המאהב, המשרת האישי, המשרת המסורס, הגבר-ה"חפץ"; העלמה היפה והאכזרית; הרווקה המכוערת, בת הלוויה, המשרתת. בין כל הדמויות הללו בולטות שתיים: דמויות הגבר והאישה. הוא חדל אישים, היא מדונה שטנית מחוזרת. הוא מעריץ אותה ונכון לשרתה, אך פגישתו איתה היא תקלה שסופה רע, ואילו היא מפיקה הנאה מרגעי ייסוריו הגדולים ומשפילה אותו עד דכא דווקא ברגעי חייו האחרונים. עם זאת, הגבר הוא תמיד הבמאי של סצנות העינוי. מנקודת ראות זו המחזות הם בימוי של דימוי של טקס עינוי, הנעשה בידי גבר דחוי. גבר זה אינו חי את החיים במגע ישיר, אלא תוך התבוננות מרוחקת בהם, כבדימוי.
ביצירותיו מדבר לוין בשפה בהירה ואכזרית על שורשי הדברים: סבל ותקווה, תום ורמייה, מין ומוות. הוא חודר אל המקומות המוצנעים של הנפש, קורע אופקים חדשים אל החוויה הקיומית הישראלית, מסייר במרחבי זמן ורגש שלא היו מוכרים עד זמנו בתיאטרון או בספרות הישראליים, מדובב בריש גלי את שפת הלילה ואת מילות הגמגום שנוקטים הבריות ברגעיהם האינטימיים, ומעורר בצופיו ובקוראיו חלחלה וגיחוך, צחוק וצמרמורת. יצירתו היא ביטוי לחיפוש אחר פשר בעולם שאיבד את אלוהיו בידי אדם שאיבד את אמונתו. למרות השלילה של כל הערכים שבהם מחזיק המאמין, מאפיינים את יצירתו החתירה לממד המוחלט והניסיון לעמוד מול הממשויות של הקיום; לשוב ולחוש פליאה קוסמית וחרדה ראשונית שחש בהן המאמין, וניסיון להיחלץ מהקיום הטריוויאלי, המכאני וחסר המודעות.
כתבי חנוך לוין יצאו לאור החל בשנת 1999 בשבעה-עשר כרכים בהוצאה משותפת של ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב. ב-2009, במלאות עשור למותו, הוקדש גיליון 19 של כתב העת "מטעם", בעריכת יצחק לאור, ליצירתו של לוין.

הנדלזלץ, מיכאל. "חנוך לוין על-פי דרכו". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2001; יורן, נועם. "המילה הארוטית: שלוש קריאות ביצירתו של חנוך לוין". חיפה: אוניברסיטת חיפה. 2002; יערי, נורית ושמעון לוי (עורכים). "חנוך לוין: האיש עם המיתוס באמצע". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2004; כספי, זהבה. "היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים". ירושלים ובאר שבע: כתר ומכון הקשרים. 2005; לאור, יצחק. "חנוך לוין: מונוגרפיה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2010; לשם עזרא, דנה. "חנוך לוין – "חפץ". תל אביב: אור-עם. 1993; נגיד, חיים. "צחוק וצמרמורת: על מחזות חנוך לוין". תל אביב: אור-עם. 1998.

חיים נגיד ונעם סמל

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אורזי מזוודות, אשכבה, את ואני והמלחמה הבאה, הארץ, הבכיינים, הזונה הגדולה מבבל, הלוויה חורפית, חפץ, יאקיש ופופצ'ה, יוכני, יעקובי וליידנטל, מטעם, מיכל בת שאול, מלאכת החיים, מלכת אמבטיה, נעורי ורדה'לה, סוחרי גומי, סולומון גריפ, פופר, קטשופ, קרום, שיץ

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין: סובייקט, מחבר, צופים, המילה הארוטית: שלוש קריאות ביצירתו של חנוך לוין, חנוך לוין על-פי דרכו, חנוך לוין – חפץ, חנוך לוין: האיש עם המיתוס באמצע, חנוך לוין: מונוגרפיה, צחוק וצמרמורת: על מחזות חנוך לוין

תגיות חופשיות

ביקורת חברתית, ביקורת פוליטית, חדשנות, מחלה, מיניות, מלחמה, ניכור, סאטירה, ספרות קלאסית, פרודיה

מידע כללי

שפות תרגום
מספר שפות אירופיות

מוסדות אקדמיים
אוניברסיטת תל אביב

תחומי לימוד אקדמיים
ספרות
ספרות עברית
פילוסופיה

בקשר ספרותי עם
ברנשטיין אורי
זך נתן
טרץ' דני
שביט עדנה

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
29 (1972)

גודל ערך
ארוך

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.