סופרת ומסאית
נולדה בקיבוץ עין חרוד, שהוריה היו ממייסדיו. אביה עלה ארצה מאוקראינה ב-1912 ואמה עלתה מבולגריה ב-1921. גדלה והתחנכה בתל אביב וסיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה "הרצליה". בנעוריה היתה חברה בתנועת "השומר הצעיר" ובארגון "ההגנה". לפני מלחמת העצמאות ואחריה למדה באוניברסיטה העברית בירושלים לשון עברית, מקרא, ספרות עברית וספרנות, ובשנות החמישים למדה אמנות בלונדון. בתחילת מלחמת העצמאות שירתה בסביבות ירושלים, ולאחר מכן הצטרפה לחטיבת הנגב של הפלמ"ח ונטלה חלק כקשרית במבצעים שונים, כולל כיבוש באר שבע ואילת. מ-1950 עד 1958 חיה באנגליה ובשווייץ, ומאז שובה ארצה התגוררה בתל אביב. במהלך השנים עסקה בהוראה ובספרנות, ומ-1981 הנחתה סדנאות כתיבה.
סיפורה הראשון, "החרב המתהפכת", פורסם ב"משא" ביוני 1956 (ב-1962 נכתב מחדש בשם "באר-שבע בירת הנגב"). הסיפור מתרחש בימי כיבוש באר שבע ב-1948, ובמרכזו פרשת יחסים קצרה בין אלחוטאית צעירה בשם אילנה ובין לוחם בשם נֹח, עד נפילתו במלחמה. אף שהסיפור מעוגן בעולם הנושאים הטיפוסי של סיפורת דור תש"ח ורצוף תיאורים ריאליסטיים של הווי החיילים וסביבתם, כבר מסתמנים בו קווי ייחודה של הסופרת, העתידים להבדיל אותה יותר ויותר מבני הדור הזה: סגנון לירי מעודן, רגישות דקה לפרטי הנוף והמרחב, תיאורים מטפוריים מקוריים, ובעיקר הענקת משמעויות עילאיות לפגישה בת-החלוף שאין לה תמורה.
דגם היסוד שנטבע בסיפור זה התפתח בשנים הבאות, ככל שהתארכו הסיפורים והשתכללו, עד שכונסו בספרה הראשון, "בכפיפה אחת" (ספרית פועלים, 1966). שמונה-עשר סיפורי הקובץ מתרחשים במעגלים פרטיים של רשות היחיד, כמעט בלא הדהודים של המרחב הציבורי. הסיפורים מגוונים בזירות ההתרחשות שלהם (אנגליה ושווייץ, ירושלים ותל אביב, עיר וכפר) ובגיבוריהם הראשיים (גברים ונשים, מבוגרים וילדים, ישראלים וזרים), אולם הגרעין הפנימי שלהם דומה. כל אחד מהם מתאר פגישה, המזמנת לגיבור רגע נדיר של הארה והיקסמות, שבו נפרצת חומת הבדידות שלו והוא זוכה לקיים מגע של אמת עם זולת כלשהו. הרגע המופלא, הספוג לא פעם באיכויות רליגיוזיות, מניף את הגיבור משגרת החיים הסתמית ומציף אותו בתחושות אינטנסיביות של שחרור, הגשמת ייעוד, יצירתיות והרמוניה; אך דינה של חוויה זו לחלוף במהרה כלעומת שבאה ולהותיר בו רק הדים וגעגועים בחזרו אל חיי החולין הקהים, הדומים למוות. לחלופין ניתן לתאר את מערך היחסים המסתמן ברבים מהסיפורים (והעתיד להתפתח ולהסתעף בספריה הבאים) כווריאציה שבורה של דגם הרומנסה, ובה נסיכה משוועת לגאולה נקלעת בין מפלצת מאיימת לאביר שידיו קצרות מלהושיע, ואשר במקרים קיצוניים עלול להפוך בעצמו למפלצת. הסיפור החותם את הקובץ, "מושכלות ראשונים", מכיל וידוי מפורט של סופר על עקרונות יצירתו ועל חזונו האמנותי, הניתן להיקרא כהסבר של המחברת על הפואטיקה שלה. הופעה זו של יוצר כדמות בסיפור המפרשת את יצירתה, חזרה ונשנתה בספריה הבאים של כהנא-כרמון, והיא חלק ממערך מגוון של טקסטים פרשניים שבהם ליוותה את ספריה לאורך השנים, מתוך נטייה דעתנית להדריך את קוראיה ולכוונם לדרך הקריאה וההבנה הרצויה לה.
ספרה הבא, הרומן "וירח בעמק אילון" (1971), צמח מתוך הסיפור "אני צמא למימיך ירושלם" שנכלל תחילה ב"בכפיפה אחת". הרומן נע לסירוגין בין שני צירי עלילה מקבילים, שהם שני פרקים בחייה של הגיבורה, נועה טלמור, שעשרים שנה מפרידות ביניהם. בהווה הסיפורי היא אישה שפופה ומושפלת, שחיי הנישואים שלה ושל נשים אחרות בסביבתה התרוקנו מתוכן. ואילו הגיחות אל העבר מציגות את שנות נעוריה בירושלים ערב מלחמת השחרור כתור זהב רומנטי אישי ולאומי כאחד, מלא חוויות עזות ושלמות נפשית מתוך הזדהות עם הכלל. ניסיונה לפרוץ את המבוי הסתום בהווה באמצעות התקשרות עם גבר זר הנקלע לחייה אינו מתממש, והרומן מסתיים בהשלמה מפוכחת עם מגבלות המציאות, תוך כדי מציאת טעם-מה לחיים ביצירה האמנותית. אופיו הלירי-אימפרסיוניסטי של הרומן ניכר בריבוי התקבולות והסטיות, המרופפות את קו ההתפתחות העלילתי, ובאיכותם של התיאורים הפיוטיים, המעלים בדקוּת רבה נופים חיצוניים ונופי נפש. בד בבד מסתמנת בו ראשיתה של תופעה העתידה להתעצם בספריה הבאים, והיא הכפפתם של מצבי מצוקה והיקסמות קונקרטיים להשקפת עולם מופשטת בדבר טיבו של המצב האנושי, ובמקרה זה: מצב האומללות של האישה הנשואה באשר היא.
תופעה זו ניכרת במיוחד בספרה השלישי, "שדות מגנטיים" (1977), טריפטיכון ובו סיפור ארוך ושני סיפורים קצרים. הסיפור העיקרי, "שם חדר החדשות", מסופר מפיו של מחזאי ישראלי מבוגר השוקד בלונדון על מחזה היסטורי. פגישתו עם היסטוריונית אמריקנית צעירה והידידות המתפתחת ביניהם מחוללות בו התעוררות רוחנית וגופנית, עד הדעיכה המתרחשת כעבור שבועות אחדים, על פי המהלך המוכר מסיפורי ההיקסמות הקודמים של המחברת. אולם בשונה מהם, הפעם משמשת עלילת הפגישה המופלאה נקודת מוצא לעיקר עניינה של היצירה, והוא דיון מורכב בסוגיית ההתקדשות של אדם לייעודו הרוחני, ומעמדה ביחס להיבטים אחרים של חייו. מכאן משתלשלים דיונים נוספים על ניסיונותיו של האדם להבין את החוקיות הנעלמה שעל פיה מתנהל היקום. אופיו האינטלקטואלי של הספר ניכר גם בעיצובו הלשוני הפרוזאי-יחסית, הנוטה פחות מקודמיו אל הפיוט ואל ההגבהה הלשונית. בהקשר זה יש להזכיר יצירה נוספת מאותן שנים, "קטע לבמה, בטעם הסגנון הגדול" ("סימן קריאה" 5, 1976), כעין הרצאה סיפורית רחבת יריעה ("מונודרמה" כהגדרת המחברת) העוסקת בנושאים דומים: שאיפת האדם לשלמות, והתגלמותה של השלמות במבחר יצירות מופת של תרבות המערב בציור, בספרות ובקולנוע.
מפנה נוסף בכתיבתה התחולל בספרה הרביעי, "למעלה במונטיפר" (1984), אף הוא טריפטיכון שבמרכזו נובלה ארוכה, "ממראות גשר הברווז הירוק", בעלת כותרת המשנה האירונית-פרודית: "סיפור היסטורי לבני הנעורים". החידוש בנובלה זו אינו נעוץ רק בזירת ההתרחשות שלה – אירופה הצפונית של המאה השבע-עשרה המשוחזרת בצבעוניות מסוגננת, ואף לא בלשונה הכמו-ארכאית, אלא במשמעותו של סיפור המעשה. הגיבורה קלרה, ילדה יהודייה שנחטפה ונשבתה בידי פורעים שרצחו את אביה, גדלה בטירתו של האביר הנוצרי ששבה אותה כבת חסותו וכאהובתו. כעבור שנים היא נמלטת משם, נפגשת עם בני עמה שהתנכרה אליהם, נעשית לסוחרת מצליחה, ולאחר פרשת יחסים נוספת עם עבד משוחרר, המלמד אותה פרק בהלכות היחלצות נפשית ממצב של שבי, היא כשירה לעמוד ברשות עצמה ולפתוח בחיים עצמאיים. זו יצירתה הראשונה של כהנא-כרמון המציבה בחזיתה את סוגיית התלות והמרד של אישה בעולם הנשלט בידי גברים. במקביל פירסמה מ-1984 ואילך שורת מסות פרוגרמטיות בעלות מסר פמיניסטי מפורש, וכתיבתה הספרותית והמסאית העמידה אותה כדמות המייסדת הבולטת ביותר של הדגם החדש בסיפורת הנשים העברית.
השלב הבא במהלך זה מתגלם בספרה החמישי, "ליוויתי אותה בדרך לביתה" (1991). מתוך המארג הסיפורי הרב-קולי העשיר והמתוחכם, המצטיין במיוחד בשפע רמיזות משמעותיות ליצירות ספרות ואמנות פלסטית, עולה בפעם הראשונה ביצירתה סיפור שוויוני מאוזן של אהבה, אחווה והערצה הדדית בין שתי דמויות עצמאיות חזקות של גבר ואישה. פרשת היחסים בין מאירה הלר, שחקנית תיאטרון מהוללת, למאהבה מוסיק, בן עיירת פיתוח הצעיר ממנה בשנים רבות, נפרשת על פני עשרים שנה ומקיפה תחומי חיים רבים, החל בדיאלוגים על מהות האמנות וכלה בייצוג מפורש, חסר תקדים ביצירת כהנא-כרמון, של תשוקה מינית ומימושה. מאירה הלר אינה רק אישה מרשימה שכוח המשיכה שלה לא פחת עם הזדקנותה, אלא גם הגיבורה הראשונה של כהנא-כרמון שהיא יוצרת מצליחה, בעוד שבספריה הקודמים הוענקה סגולת ההישג האמנותי לגברים בלבד.
אחרי 1991 לא פירסמה כהנא-כרמון יצירות חדשות, למעט שני ספרים המכילים צירופים של סיפורים מתוך ספריה הקודמים. "כאן נגור" (1996) הוא אוסף של אחד-עשר מסיפוריה שקובצו במתכונת של חמש נובלות. הסידור החדש של הסיפורים מבליט בדיעבד את נושא-העל שלהם, שטושטש בהקשרם המקורי: מצבה הקיומי של האישה בשלבי חיים שונים בעמידתה מול העולם הגברי, תוך כדי תנועתה ממצב של תלות ושִעבוד אל השתחררות ועצמאות. ואילו "פגישה, חצי פגישה" (2006) הוא אוסף של חמישה סיפורי התאהבות, המייצגים את אמנות הכתיבה הלירית של המחברת בשיאה.
עמליה כהנא-כרמון זכתה בפרסים ובאותות הוקרה רבים, בהם פרס ברנר (1985), פרס ביאליק (1994) ופרס ישראל לספרות (2000).
נפטרה ב-2019. בשל ההקפדה של משפחתה על פרטיותה דבר מותה נודע רק לאחר שבועיים.

בלבן, אברהם. "הקדוש והדרקון: עיונים ביצירתה של עמליה כהנא-כרמון". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1979; פלדמן, יעל. "העצמת האחר: עמליה כהנא-כרמון". "ללא חדר משלהן: מגדר ולאומיות ביצירתן של סופרות ישראליות". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 2002. 74-100; קלדרון, נסים. "מעשה חושב". "סימן קריאה" 1. ספטמבר 1972. 326-321; רתוק, לילי. "עמליה כהנא-כרמון: מונוגרפיה". תל אביב: ספרית פועלים והקיבוץ הארצי השומר הצעיר. 1986; שירב, פנינה. "עיון ביצירתה של עמליה כהנא-כרמון". "כתיבה לא תמה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 194-115; שקד, גרשון. "תמציות אני לעומת תמציות אתה; התוף המוכה". "גל חדש בסיפורת העברית". תל אביב: ספרית פועלים. 1974. 168-179, 205-223; שקד, מלכה. "חיי אישה". "עלי שיח" 40. קיץ 1998. 9-19.

אבנר הולצמן