סופרת ומשוררת
נולדה בירושלים לאביה, הסופר ישראל זרחי (1947-1909), ולאמה המורה אסתר (לבית חננית). בגיל חמש נתייתמה מאביה. בעקבות פטירת האב עברו האם ושתי בנותיה לקבוצת גבע, שם התחנכה כילדת חוץ. סיימה את בית הספר התיכון בעין חרוד, ובתקופת שירותה הצבאי למדה בערבים. בעלת תעודת הוראה מסמינר לוינסקי ותואר ראשון בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. עוסקת בעיתונאות ובהוראת ספרות, ספרות ילדים וכתיבה יוצרת. חיה בתל אביב משנות השבעים.
החלה לחבר שירים עוד בטרם ידעה לקרוא ולכתוב, ואמה היתה רושמת את שיריה. כשהיתה כבת תשע זכתה בתחרות כתיבת סיפורים ב"דבר לילדים", וזה היה כנראה פרסומה הראשון בדפוס. בעת שירותה הצבאי ואחריו פירסמה שירים לילדים בעיתונות לילדים וסיפורים בעיתון "למרחב". ספר שיריה הראשון, "יָרֹק יָרֹק" (מחברות לספרות), ראה אור ב-1966, בהיותה בת עשרים וחמש ואם צעירה. עד היום ראו אור כמאה ספרים שלה – לילדים, למתבגרים ולמבוגרים.
זרחי היא בראש ובראשונה משוררת. בספר שיריה הראשון נשמע רק בקושי קולה העתידי, אף שכבר בו מצויים סמלים ומטפורות אופייניים לה, כמו למשל העכביש, הטווייה והאריגה כסמל לאמן. בקובץ שיריה השלישי, "אשה ילדה אשה" (1982), ניכרים כבר מאפיינים פואטיים מובהקים ליצירתה, כמו למשל שילוב הפנטסטי בריאלי, עולם פיוטי של ילדה ואישה ואם, עיסוק בדמויות ארכיטיפיות כמו מלך ומלכה, וכתיבה מחדש של סיפור מקראי מנקודת מבט מפתיעה. בקובץ השירים "גן המוח" (1988) זוכים לפיתוח נושאים כמו: מעשה הכתיבה, נשים יוצרות וגברים יוצרים ודמויות נשים מהמיתולוגיה היוונית ומהתרבות היהודית והנוצרית.
בקובץ "מלון היפנודרום" (1998) דרכי ההבעה שלה הופכות מורכבות יותר, והשפה כמעט אזוטרית. זאת, בצד תכנים אוטוביוגרפיים קשים כמו אובדן האהבה ומאבק במחלה קשה. בספר שיריה "התקרה עפה" (2001) חוויית הקיום שלה זוכה בלבוש סוריאליסטי, שמשמש אותה בהתמודדות עם הפנימיות האפלה של הנפש. השירים מורכבים ובוחנים את גבולות השפה. בקובץ "הנפש היא אפריקה" (2005) הגיעה לשיא יכולתה לדבר באמצעות פנטזיה רחוקה כביכול על האישי, הקרוב והמרגש. היא כותבת על כמיהה לאהבה, על אובדן, כאב, ילדות, אימהות ועל יחסים בין בת לאם, כל זאת בתנועה בין הפנטזיה לבין המציאות.
בשירתה יצרה שפה פיוטית ייחודית: מטפורות אישיות ורסיסי פנטזיה הנראים כנובעים מהלא-מודע או מהעולם של טרום-שפה. התחביר לא שגרתי, שפתם של השירים סתומה כמעט ובה בעת מעוררת השתאות מיופייה. חלק ניכר מהשירים נבנה באמצעות פריצת דרכי חשיבה מקובלות, אם באמצעות פנטזיה או בפנייה לטקסטים מתרבות המערב, פירוקם וכתיבתם מחדש מנקודת מבט לא צפויה.
במקביל לשירה כתבה מסות, סיפורים קצרים, נובלות וסיפור אוטוביוגרפי ארוך. ב"מחשבות מיותרות של גברת" (1982), קובץ מסות על סוגיות ארס-פואטיות, היא מתמקדת בכתיבת נשים, בקשיים שעמם הן מתמודדות ובהתקבלותן בקהילה הספרותית. כתיבתה העיונית צומחת משילוב של ידע עשיר עם מבט על חייה כאישה יוצרת. ספרה מהווה פריצת דרך בחשיבה על פמיניזם וכתיבה בספרות העברית.
"תינו המופלאה" (1983), סיפור על מערכת יחסים סימביוטית בין סופרת ילדים לבתה בת העשרה המכונה תינו, מציג חיפוש דרך להתבגרות ולעצמאות תוך קיום קשרי אם-בת ומתן מקום ליצירה בעולמן של נשים. בספר "דפנה ויולה" (1987) שתי נובלות, האחת מתארת את מורכבות חיי היומיום של אישה-אם-יוצרת והשנייה את מבוכתה של נערה לנוכח הגילוי הראשוני של מיניותה, מול תביעות סותרות שמציבים העולם הגברי והחברה הקיבוצית.
הסיפורים הקצרים בקובץ "אמן המסכות" (1993) כתובים במתכונת הקלאסית של הסיפור הקצר, אך הם חדשניים בתכניהם ומגלים זיקה לסגנון הרומנטי-פנטסטי של את"א הופמן ושל א' דינסן. בשנים האחרונות זוכה הקובץ לעניין בשל השימוש החתרני שנעשה בו בחומרי המקרא והמיתוס לבחינת מעמד האישה, הזיקה שבין מגדר לזהות מינית, כוח וחולשה, אמת ואמת בדויה, בעיקר בסיפורים "היא יוסף" ו"מעבר לתהילים״. הסיפור המקראי מסופר מנקודת מבט נשית, תוך שינוי אופן הקריאה המקובל, כאשר נבחנים מקומה של האישה בסיפור כנשלטת או כשולטת, כוחה וחולשתה ומקום הסיפור המקראי בעיצוב תודעה נשית ותודעה היסטורית.
הסיפורים בקובץ "הרצפה מתנדנדת" (2003) הם ריאליסטיים לכאורה. זרחי מתמקדת בהוויה רגשית של חיי נשים במצבי משבר, והעלילה נבנית משברי אפיזודות כמו מציאותיות, אך חיי הנפש נבנים מערבוב שבין הריאלי לפנטסטי. קובץ הסיפורים "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות (2007) התקבל על ידי המבקרים באהדה רבה. ההתמקדות בעולמן של נשים, עירוב המציאות בפנטזיה והסגנון הפיוטי וההרמטי הובנו בהקשר של השיח הפמיניסטי הפוסט-מודרני. משחקי בדידות (1999) הוא מקבץ של ממוארים, שבהם זרחי מקיימת דיאלוגים עם האנשים המשמעותיים בשמונה-עשרה השנים הראשונות בחייה, עם הקיבוץ ועם שאלת הכתיבה האוטוביוגרפית. חילופי נקודות התצפית בספר מעלים שאלות באשר לסיפור האמיתי והבדוי, וכיצד הילדות, האובדן ומיתוסים פרטיים בונים חיים וספרות".
ספרה אוטוביוגרפיה של דלת (2018) הוא ספר פורץ גבולות. במרכזו עומדת אוטוביוגרפיה בדויה של דלת שדרכה זרחי בוחנת את היחסים שבין גברים לנשים, כמו גם בין הורים לילדים.
בעוד שהספרות העברית פנתה ברובה לברור, ללאומי, לכאן, לעכשיו, לאידיאולוגיה ולחברה הישראלית, תוך העדפת הקול הגברי – זרחי משמיעה קול נשי ייחודי, בשפה הרמטית ומורכבת, הפונה להקשבה פנימה. היא מתמקדת בפרט שאינו משתלב בחברה, בנקודת מבטו על החיים, בבדידות, ביחסים במשפחה. למקום, אם הוא קיים, יש חשיבות רק בהבנת הפרט, ואם נזכרת אידיאולוגיה, היא מופיעה באור ביקורתי. הפנייה להקשבה פנימה מביאה למעקב אחר ההיעדר בעולמה: יתמות, אובדן, חיפוש מתמשך אחר אהבה כתחליף או כתיקון למות האב, ויצירה.
זרחי כותבת בשתי מערכות הנתפשות כנפרדות, ספרות לילדים וספרות למבוגרים, אך ההבחנה הזאת ביחס למכלול יצירתה נכונה באורח חלקי בלבד. בחלק מיצירותיה הילד משמש כנמען מדומה, בעוד שהיצירה מכוונת למעשה למבוגרים. כך למשל בסיפורים "הילד והדב, סיפור אגדה לילדים מבוגרים" (1980), כפפות (1995) והאיש עם הסולם והערים התאומות (1995). שילוב הכתיבה לילדים ולמבוגרים פעל על יצירתה בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד, הכתיבה לילדים קירבה אותה לקולה האותנטי, איפשרה לה להתמודד עם תכנים אוטוביוגרפיים ועם שילוב הפנטסטי בריאלי והיתה מכשיר לעיצוב שפה פואטית ייחודית. מצד שני, בשל הגדרתה כ"סופרת לילדים" התעכבה התקבלותה כמשוררת וכסופרת נחשבת.
זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה (1999), ארבע פעמים בפרס זאב לספרות ילדים, פעמיים בעיטור אנדרסן לספרות ילדים, בפרס שרת החינוך על מפעל חיים (2005), בפרס עמיחי לשירה (2006) ובפרס לאה גולדברג לשירה (2011). יצירותיה תורגמו לכמה שפות אירופיות ולערבית. ב-2021 זכתה בפרס ישראל.
ספריה האחרונים הם "בלוז לתינוקות נולדים" (2019), "בדידות או" (2019) ו"פריקי: או: איך הופיעה הדינוזעורה" (2020)
אלקד-להמן, אילנה. "לבדה היא אורגת: קריאה ביצירת נורית זרחי". ירושלים: כרמל. 2006; —. "קריאה ועוד קריאה בסיפור 'בוטיק סיגי וחוט' מאת נורית זרחי״. "הקסם שבקשר: אינטרטקסט, קריאה ופיתוח חשיבה". תל אביב: מכון מופ"ת. 2006. 177-95; ליטוין, רנה. "בזכות האין". "ידיעות אחרונות" ספרות. 5.8.1983; רגב, מנחם. "'הפרת ההרמוניה' בכמה מספרי נורית זרחי". "תחושתו של האדם המתגנב אל ילדותו: אסופת מאמרים על ספרות ילדים ונוער". ירושלים: כרמל. 2002. 442-403; שחם, חיה. "'האודיסאה' במבט נשי: מוטיבים מתוך ה'אודיסאה' בשירת הנשים העברית כצייני תרבות״. "מחקרי ירושלים בספרות עברית" ט"ז. 1997. 156-131.

אילנה אלקד-להמן