משורר, סופר, מתרגם ומסאי
נולד בברלין בשם הארי זייטלבך לאביו נורברט-נוח, מנהל אמיד של חברה מסחרית משפחתית, ולאמו קלמנטינה, שמוצאה איטלקי. ב-1934, שנה אחרי עליית הנאצים לשלטון, עזבה המשפחה את גרמניה והצליחה לקחת איתה את רוב רכושה. הם שהו כמה חודשים בדנמרק ובצרפת. ב-1935 עבר עם אמו לאיטליה, והאב עלה לארץ כדי לבנות בסיס כלכלי לקיום המשפחה. ב-1936 התאחדה המשפחה בחיפה. האב איבד את רכושו בעסקי בנייה כושלים והמשפחה נאלצה לחיות בתנאי מחסור.
למד בחיפה בבית הספר "גאולה" ובתיכון "חוגים". ב-1946 עברה המשפחה לתל אביב והוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון למסחר (לימים גימנסיה "גאולה"). השתתף במלחמת העצמאות כקצין מודיעין וכקצין ביטחון חטיבתי. אחרי המלחמה שירת שנה בצבא הקבע. ב-1951 עבר לירושלים ולמד באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומדעי המדינה. בגלל קשיים כלכליים סיים את לימודי התואר הראשון רק ב-1963 באוניברסיטת תל אביב, כאשר כבר לימד בה ספרות עברית.
בירושלים פגש את יהודה עמיחי, בנימין הרושובסקי, משה דור, אריה סיון ואחרים. מפגשים אלה יצרו תסיסה ספרותית, שאותותיה ניכרו למשך שנים ארוכות בכתבי עת, בספרים, בפולמוסים ספרותיים ובעמדות פוליטיות. הם הקימו את חבורת "לקראת", שפעלה בירושלים בשנים 1954-1949. זך היה דמות מובילה בחבורה וערך רבים מפרסומיה. הם הוציאו חמישה גיליונות של כתב עת וכמה ספרי שירה, בהם הקובץ "בשלושה" (1953), שבו פורסמו שיריו של זך לצד שירים של משה דור ואריה סיון. ב-1957 החל להופיע כתב העת "עכשיו", שגבריאל מוקד היה הרוח החיה בו, אבל לזך היה חלק בעריכת גיליון אחד (4-3, אביב 1959, עם מוקד ועמיחי) ובהתוויית הכיוון האסתטי של כתב העת.
ב-1952 חזר זך לתל אביב ולקח חלק בחיים הספרותיים בעיר. הוא פגש את נתן אלתרמן, אבות ישורון, יונתן רטוש וא"ד שפיר, והשפעת פגישות אלה ניכרת ביצירתו. לפרנסתו עבד בין השאר כעורך לילה בעיתונים "דבר" ו"אומר". ב-1960 החל ללמד ספרות ב"סמינר הקיבוצים" ובאוניברסיטת תל אביב. ב-1967 השתתף במלחמת ששת הימים, ואחריה נסע לאנגליה והשלים את עבודת הדוקטור בספרות השוואתית באוניברסיטת אסקס. הוא נשאר באנגליה אחת-עשרה שנים וחזר לישראל ב-1978. שימש פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה עד פרישתו ב-1999. התגורר בחיפה, בעין הוד ובתל אביב.
ספר שיריו העצמאי הראשון היה "שירים ראשונים" (המס"ה, 1959), אבל ספרו השני, "שירים שונים" (1960), הוא שהשאיר חותם עמוק על השירה העברית ועל הדרך שבה היא נקראת מאז הופעתו. חותם עמוק לא פחות השאירה מסתו "הרהורים על שירת אלתרמן", שהתפרסמה ב-1959 ("עכשיו" 4-3). החידוש האסתטי של שיריו, ובמיוחד החושניות המוזיקלית הבלתי-סדירה, השפיעו עמוקות על יוצרים מרכזיים בשירה העברית, וגם על יוצרים מרכזיים ב"פרוזה". אבל לא פחות מכך השפיעו הרעיונות האסתטיים והמבט הביקורתי של זך המסאי. לצד שיריו הוא המשיך לפרסם כל השנים גם מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת, והחל בשנות השמונים גם מאמרים פוליטיים. הוא היה גם המשורר שחולל תמורה רבתי בשירה העברית, וגם הוגה הדעות שהסביר את התמורה הזאת.
"רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה. אָנָּא. אֲנִי/ רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה". מילים אלה, הפותחות את השיר "רגע אחד", המופיע ראשון ב"שירים שונים", נעשו קוד למרחבים תרבותיים גדולים בעברית. הן נשאו בתמצית את השפעתו של זך על טעמו הספרותי של דור שלם, על חוליות החיבור שבין שירה לבין מחשבה רוחנית, על הטקסטים ועל המקצב של המוזיקה הפופולרית, על טון הכתיבה של עיתונאים ועל תרבות הזיכרון וההנצחה בישראל.
זך תקף את אלתרמן על היעדר תשומת לב למילה הבודדת ולאמירה האישית, על התבנית המשקלית האחידה והנוקשה ועל הטון החגיגי. הוא גם הוביל מגמה של ניתוק השירה העברית מהשפעות של סימבוליזם רוסי וצרפתי והובלתה אל השפעות של מודרניזם אנגלוסקסי וגרמני. רובם הגדול של המשוררים העבריים הפנימו את הנטיות האלה וחשבו שהרגישות השירית שמציע זך אינה רק ביטוי לאופיו שלו ולדרך כתיבתו האישית, אלא גם למצב הרוחני שבו הם חיים, ולמצב העברית שהשתנה בשנות החמישים. בין שמדובר בבני דורו של זך, כמו דליה רביקוביץ, ובין שמדובר במבוגרים ממנו, כמו אמיר גלבע, או בצעירים ממנו, כמו מאיר ויזלטיר, שירתו היתה בשבילם אתגר יצירתי. הסירוב לחגיגיות, המוזיקליות הבלתי-סדורה והמחויבות לקול אישי נעשו עיקרים אסתטיים שעברו ממשורר למשורר. לא תמיד הם התקבלו בהסכמה. אצל ויזלטיר, למשל, הם עוררו גם הסכמה חלקית וגם התנגדות תקיפה. אבל ויכוח עז בשירה אינו ביטוי להיעדר השפעה; להפך, הוא אחד מביטויי ההשפעה הבולטים ביותר. אפילו אלתרמן, המשורר העיקרי שאותו תקף זך, מצא דרך משלו – בספרו "חגיגת קיץ" (1965) – להתפלמס עם עיקרי האסתטיקה, שעברו במהירות מזך אל עולם הספרות הישראלי, אבל גם לקבל משהו מהם.
"כל החלב והדבש" (1966) היה קובץ שירים שונה מאוד מ"שירים שונים". המוזיקליות, שסירבה במופגן לכל נחמה, התחלפה בדיבור שחיפש חום אנושי, והבדידות המרה של היחיד פינתה מקום לחלב ולדבש של חלום הקרבה בין בודדים. כפי שנהג זך כאן, כך נהג גם בספריו הבאים: בכל ספר נטש חלק מהמאפיינים של סגנונו הקודם, ועיצב קול חדש. את "כל החלב והדבש" קיבל קהל הקוראים באהבה מיוחדת. הספר הופיע במהדורות רבות, וב-2002 הופיעה מהדורה מורחבת עם דיסק, שבו קורא המשורר משיריו. ב-1966 הופיע גם הספר "במקום חלום", מחזור שירים על איטליה, עם ציורים של יגאל תומרקין.
ב-1979, שנתיים אחרי שובו ארצה מלונדון ושלוש-עשרה שנים אחרי ספר שיריו הקודם, הוציא את "צפונית מזרחית". החידוש העיקרי כאן היה האידיליות. הז'אנר הקלאסי של האידיליה היה מרוחק מאוד מהמשורר המובהק של הקיטוע המודרני. אולי דווקא משום כך נמשך אליו זך, וחיבר בין הרגישות העתיקה של השלווה הטוטלית המדומה לבין הרגישות המודרנית של הניכור הטוטלי המדומה. ב-1984 הופיע "אנטי מחיקון". מלחמת לבנון היתה בעיצומה, וכאן הבשיל תהליך נוסף (שהחל ב"צפונית מזרחית"): פוליטיזציה של השיר. זך המוקדם היה משורר, וגם מבקר, שהקפיד על ריחוק מן הצדדים הפוליטיים של החיים המודרניים. הוא הוביל בבירור מגמה שהתפתחה בספרות העברית אחרי מלחמת העצמאות: חשד בפוליטיקה וזיהוי בין הפוליטי בספרות לבין השטחי והז'ורנליסטי. אבל ב"אנטי מחיקון" הוא היה מהמובילים של מגמה מנוגדת, שסופרים רבים היו שותפים לה – בהם דליה רביקוביץ ודוד אבידן – של חזרה אל הממד הפוליטי. מלחמת לבנון גרמה לו להפוך לדמות מעוררת מחלוקת בשדה הפוליטי הישראלי. מכאן התפתחה פעילות ציבורית שיטתית, בשיתוף עם אמיל חביבי ואחרים; מכאן צמחו שירי מחאה בעלי אמירה פולמוסית חדה; ומכאן צמחו גם שירים כמו "יבשת אבודה", שבהם עברו החיים הפוליטיים טרנספורמציה אישית, והממד החווייתי גובר בהם על ממד המחאה.
חלפו תריסר שנים, וב-1996 פירסם זך ספר שירים רחב היקף בשם "כיוון שאני בסביבה". בהקדמה וגם בעמודי השער, החיצוני והפנימי, מבהיר זך שהספר כולל שלושה קבצים: "בצד השני של שינקין", "שירים לספר חדש" ו"בחרוזים ישנים וחדשים". זהו ספרו המגוון ביותר. יש בו שירים סיפוריים ארוכים, המתקרבים אל לשון ה"פרוזה"; יש בו שירים קלים וקצרצרים, בעלי חריזה אלתרמנית מחויכת; יש בו שירי בעלי חיים ושירי מסע; ויש בו מחזור של שירים גנוזים מן העבר, ששמו, "שירים משכבר", הוא השם שבחר אלתרמן למהדורה המקובצת של שיריו המוקדמים. החידוש העיקרי בספר הוא העיסוק הרחב בקולות שונים ובז'אנרים שיריים שונים, ובהשפעת ההגירה על חייו ועל יצירתו. לאחר שנים רבות שבהן עיצב אסתטיקה המבוססת על הפשטה של הניסיון הביוגרפי וההיסטורי, מעצב זך בספר הזה קול של משורר השקוע בחוויה היסטורית טראומטית.
בספר "הזמיר כבר לא גר פה יותר" (2004) יש מחזור אחד של חמישים ושלושה שירים ו"אחרית "דבר"" ובה עשרה שירים. גם כאן באה לידי ביטוי חוויית הפליט, זו שזך נושא איתו מעברו האישי, וזו שהוא קובע כמאפיינת טרגית מרכזית של המאה העשרים ושל שירתה, בין ברלין לרמאללה. שמו של הספר נותן ביטוי לנושא מרכזי נוסף המעסיק את זך בשירים אלה: הצמצום ההולך וגובר במידת נוכחותה ומרכזיותה של השירה בעולם המודרני. שיריו כונסו ב-2008 בשלושת כרכי "כל השירים ושירים חדשים" (הקיבוץ המאוחד).
ספרו האחרון עד כה הוא "אומר"ים שממש יפה שם: שירים אחרונים (2016).
מסותיו – על אלתרמן, על ברנר, על פוגל, על "הסופר בחברת ההמונים" ו"לאקלימן הסגנוני של שנות החמישים והששים בשירתנו" – השפיעו עמוקות על סדר היום של המחשבה הספרותית בישראל, אף שהן הופיעו בשעתן רק בכתבי עת ובעיתונים. שני ספרי הביקורת שלו הם "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" (1966) ו"קווי אויר" (1983), המבוסס על שיחות רדיו. ב-2011 ראה אור הקובץ "השירה שמעבר למילים: תיאוריה וביקורת 1973-1954", בו כינס מבחר ממאמריו ומסותיו העוסקים בשירה וכן את הספר "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית". זך ממשיך מסורת של המשורר העברי שהוא גם מבקר ספרותי, אמנותי ופוליטי, וגם מתרגם, גם עורך, גם כותב "פרוזה", גם מחזאי, גם סופר ילדים. כך הציב את השירה במרכזו של הקשר תרבותי רחב מאוד. שני ספרי ה"פרוזה" שלו הם "מות אמי" (כולל גם שירים, 1997) ו"קוף המחט" (2004).
ממעשי העריכה הרבים שלו: "יעקב שטיינברג – מבחר ליריקה ורשימות", שערך והוסיף לו הקדמה (1963); כתב העת "יוכני" שערך עם אוֹרי ברנשטיין (1961-1967); האלמנך "אגרא" שערך עם דן מירון בשניים משלושת הכרכים (1984-1990); מדור הספרות של השבועון "העולם הזה" (1990-1988); וסדרת הקונטרסים לשירה "הִנֵּה" (1995-1998).
מתרגומיו הרבים: "דקלים ותמרים", ספר שירי עם ערביים שתירגם עם ראשד חוסיין (1967); "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולד ברכט (1983, אחד ממחזות רבים בתרגומו, שהוצגו על הבמה); "קדיש ושירים אחרים" מאת אלן גינזברג (1988). מחזה שלו, "בית ספר לריקודים", הוצג בתיאטרון "הקאמרי" (1985). מספרי הילדים שלו: "שירים על כלב וכלבה" (1990). ההלחנות של שיריו, שכונסו בספר "כי האדם עץ השדה" (1999), הן רבות מאוד – יותר ממאה – והן יצרו את הנוכחות שלו לא רק בתרבות העברית הכתובה, אלא גם בתרבות המושרת והמשודרת.
שיריו תורגמו לשפות רבות. הוא שימש מנהל אמנותי ואוצר של המוזיאון הפתוח בתפן (1993-1990). זכה בפרסים רבים בארץ, שהחשובים בהם הם פרס ביאליק (1982) ופרס ישראל (1995). מהפרסים הבינלאומיים הרבים שזכה בהם יוזכר פרס CAMAIORE באיטליה (2000).
כאשר זך זכה בפרס ישראל כתבה ועדת השופטים (שכללה את מנחם ברינקר, ארז ביטון, איריס פרוש ורות קרטון-בלום): "ההכרה במעמדו כמנהיג בשירה הישראלית היתה מכבר לנחלת רוב יודעי הספרות העברית". מעמד זה ניכר בכך שהטעם הספרותי בישראל עוצב במשך שנים רבות מתוך הקשבה דרוכה לקולו.

אבידן, דוד. "משורה לשורה זה". "עכשיו" 5-6. 1960. 149-153; ויזלטיר, מאיר. "חתך אורך בשירתו של נתן זך". "סימן קריאה" 10. 1980. 405-429; זנדבנק, שמעון. "ת"ס אליוט והשירה העברית – שני אספקטים". "שתי בריכות ביער". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1976. 151-172; ברוך, מירי. "הרומנטיקן המר: עיון בשיריו של נתן זך". תל אביב: אל"ף. 1979; לחמן, לילך. "כיהלום אך גם כמיטה רחבה: תפיסת השיר והמשורר ב'"צפונית מזרחית""'. "סימן קריאה" 11. 1980. 130-134; מילמן, יוסף. "אש קרה זרה: רומנטיקה וניכור בשירת נתן זך". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995; קלדרון, נסים. "פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1980; קרטון-בלום, רות. "הרהורים על פסיכותיאולוגיה בשירת נתן זך". בני ברק: הקיבוץ המאוחד. 2009; שרון, יוסף. "הדיוקן שנאבד". "פרוזה" 94-93. 1987. 42-43.

נסים קלדרון