משורר, עורך, מתרגם ומבקר ספרות
נולד ביהוד. פירסם את שיריו הראשונים בגיל עשר במקומון של בקעת אונו "יש עניין". למד בתיכון "בליך" ברמת גן. שוחרר מצה"ל לאחר חצי שנת שירות, והחל בפרויקט "כרזה", שבמסגרתו תלה על קירות תל אביב כ-5,000 כרזות עם שירי הבוסר של שנות נעוריו. למד באוניברסיטה הפתוחה אך לא השלים את חובותיו לתואר.
בגיל שמונה-עשרה עבר לגור בתל אביב. הקים עם עודד כרמלי את עמותת "מצלול – לחינוך והפצת השירה בישראל". העמותה היתה התשתית לכתב העת "כתם" – עיתון לשירה יומית", שהופיע בשישה גיליונות. כתב העת עורר הדים ביקורתיים רבים. שירה סתיו (2007) כתבה: "הבעיה העיקרית של '"כתם"' היא שבאצטלה של מרד נעורים עסיסי משווקות כאן דעות שמרניות להחריד על שירה ועל אסתטיקה". הרביעי בגיליונות "כתם" היה אנתולוגיה של שירה עכשווית ונקרא חדשה. נכללו בו שיריהם של ארבעים ושישה משוררים. גיליון אחר הוקדש כולו למאמר אסתטי ניסיוני בשם "תורת השריגה" (נכתב בשיתוף עם הדס מרדר). ב-2011 ייסד את כתב העת דחק, ומאז הוא משמש כעורכו. כתב העת מאופיין בטון ספרותי "שמרני", ובעמדה ביקורתית כלפי מגמות רווחות בספרות הישראלית העכשווית. לצד כתב העת, מפעיל ויזן הוצאת ספרים קטנה בשם "דחק – לספרות טובה", המפרסמת שירה, מחזות וביקורת.
דרכו של ויזן, החל מראשיתה, רצופה שערוריות. ב-2007, לקראת יציאתו הקרבה של אחד הגיליונות בכתב העת "כתם", הניחו ויזן וכרמלי חבילה חשודה על מפתן בית העמותה וכתב העת "הליקון", כמטאפורה לנפיצות של הגיליון הקרוב, שהכיל תחקיר על תקצובה של העמותה. חבלני משטרה הוזמנו למקום ופוצצו את החבילה, והשניים נחקרו במשטרה. באותה שנה, ייסדו ויזן וכרמלי את "פסטיבל תל אביב לשירה" כתגובת נגד לפסטיבל השירה הותיק במטולה. לצד פועלו כעורך וכמשורר, ידוע ויזן בעיקר כמבקר ספרות חריף, נשכני וארסי. כמה ממאמרי הביקורת שפירסם, דוגמת "רוני סומק – יאיר לפיד של השירה העברית" ("הארץ", 13.5.2017) ו"'שירת הטבועים': מיכאל גלוזמן מתעקש לנתח שירה בעזרת שבלונות אבחונית" ("הארץ", 2.11.2018) עוררו פולמוסים ערים מצד תומכיו ומתנגדיו. סגנונו הישיר והבוטה, המייצג סלידה מפרשנות יתר (או מעצם הפרשנות בכלל), לצד מחויבות קנאית למרחב ספרותי אליטיסטי, ספג ביקורת מצד חלקים נרחבים בציבור (כולל מאמרי נגד ומאמרי נגד למאמרי הנגד). מאידך, אחרים טוענים כי טיעוניו משכנעים, ומצביעים על העובדה כי סגנונו הארסי מכוון כלפי בעלי הכוח.
במקביל לפעילותו כעורך וכמבקר, פעיל ויזן גם כמתרגם וכמשורר. ספר שיריו הראשון, "שירי יהודה", פורסם ב-2007. מאז פרסם ארבעה ספרי שירה נוספים ("מבוא לאסתטיקה קלה", 2008; "פכורים", 2012; "תקנות שכנגד", 2016; "מבחר שירים 2005-2020", 2020) ורומן אחד (פקח, 2016). המפתח לפואטיקה של ויזן הוא הצליל הפנימי של המשורר, הבורא את עצמו בשיריו באינסוף השתברויות של "אני". שירתו ניזונה מן העצמי ומייצרת את העצמי. בשיר ללא כותרת מתוך הקובץ "חֹמֶר יְסוֹד יְהוּדָה הָיָה יֵשׁדַּע׳' הוא מצהיר על מסד השירה שלו. בהמשך השיר מתגלה שהחומר הזה הוא נוזל שנמסך, פיכה ונגמע.
תירגם מיצירותיהם של ט.ס אליוט ("רצח בקתדרלה"), ג'יימס ג'ויס (החתול והשטן), ויליאם פוקנר (עץ המשאלות) ואחרים.

בורשטיין, דרור. "מה צריך כתב עת לשירה". "הארץ" ספרים. 14.02.2007. 10; סתיו, שירה. "שאבא כבר ישים לב אלינו!". "הארץ" ספרים. 30.10.2007. 12; ברקוביץ', אילן. "ניתוח בבשר השירה". "הארץ" תרבות וספרות. 16.11.2012. 2.

נוית בראל