משוררת
נולדה בבגדאד, עיראק, ועלתה לארץ ב-1951. ילדותה עברה במעברות בבאר יעקב וביקנעם. אמה היא בת למשפחת בית-אדוֹני, שהעמידה בעיראק שושלת מקובלים ומשוררים, בהם אסנת התנאית, משוררת ורבנית ידועה מהמאה השבע-עשרה. עבדה כמזכירה במשרד החוץ ובדפוס הממשלתי. מתגוררת בירושלים. מורשתה המשפחתית ניכרת בסגנון כתיבתה כבר בספרה הראשון, "וירח נוטף שגעון" (עם עובד, 1984). זו שירה נבואית-מיסטית, רוויה ביסודות לשוניים קבליים-מזרחיים, עמוסה בתמונות חיזיון שהיומיומי מעורב בהן באקסטטי ובדתי. בעקבות ספר זה זכתה בפרס על שם ירוחם לוריא לספרי ביכורים.
לשונה השירית מחברת עגת לשון נמוכה, ולעתים אף בוטה, עם שפת קודש גבוהה, שהריתמוס שלה מהדהד לשון פיוט ונבואה חזיונית. האקסטזה המיסטית שבשיריה מעוגנת תדיר בחוויות הגוף והנפש הנשיות שלה ובמודעות חריפה של זהות תרבותית-דתית-מזרחית (למשל: "אֲנִי אֲמִירָה/ בַּת סָלִימָה", ללא כותרת, "וירח נוטף שגעון"). הטון השירי המיוחד שלה, אף שקבע לו מסלול עצמאי משלו, השתלב כמופע מתואם בתוך אסכולה שירית של חוג כתב העת "הליקון" שחבריו הם משוררים, רובם תושבי ירושלים: אמיר אור, שמעון שלוש, בנימין שבילי ואחרים, שעיצבו כמוה שפה שירית מיסטית, ארוטית ואקסטטית, רווית התפעמות דתית. האופן שבו מתיכה הס את שפת הפיוט הקדוש עם החולין היומיומי, את מורשתה הקמאית-קבלית עם הביוגרפיה שבהווה שלה, ובמיוחד את הרליגיוזיות העמוקה של שיריה עם ארוטיות ספוגת אהבה – מעלה על הדעת קשר ספרותי סמוי עם המשוררת האקספרסיוניסטית היהודייה-גרמנייה אלזה לסקר-שילר.
ספרה "הבולימיה של הנשמה" (2007), מצטרף לספרים הקודמים ומתווה שפה עברית חדשה ומאתגרת. השירים נעים בין אבל תהומי להומור, בין כתיבה אסוציאטיבית למחושבת, בין היומיומי לטרנסצנדנטלי, בין השירי לפרוזאי ובין האישי להיסטורי. היא נותנת מקום לעברית המדגימה זהות מורכבת החותרת תחת נרטיב לאומי אחד ומאחד: "כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי נִכְנְסָה לְגוּפִי/ נְשָׁמָה יְהוּדִיָּה מְלֵאַת אֵפֶר/ מֵאֵירוֹפָּה לְבַּגְדַד" ("עוד נחיתה", שיר מס' 2).

פירסמה תשעה ספרי שירה נוספים: "שני סוסים על קו האור" (1987), רק במקום של הגן (1992), בולע האינפורמציה (1993), "יובֵל, שירים" (1998), אין אישה ממש בישראל (2003), לוציפר אהובי (2013), כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות (2011), גלעד בליבי (2016). ספרה האחרון עד כה הוא ספר המזלות של אמירה (2018).
זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שמו של לוי אשכול ז״ל. בשנת 2015 זכתה בפרס יהודה עמיחי לשירה (על ספרה כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות). כך נימקה הוועדה את הבחירה בהס: ״שירתה של אמירה הס היא שירה חסרת מעצורים המפרקת ושבה ובונה וטורפת יחדיו את קלפי הגוף והנשמה, הקודש והחול. שירתה המוזיקלית מנכיחה קונפליקטים ומתחים בין מרחבי פנים וחוץ, מרחבי זהות, ישראל ובגדד, נשיות וגבריות. זוהי שירה שיש בה זיכרון, הגירה, נדודים, טבע; שירה שיודעת אהבה, אבל ואובדן.״

בהר, אלמוג. "זהות ומגדר בשירתה של אמירה הס". "פעמים". 125־127. סתיו-אביב 2011. 371-375; זך, נתן. "מחותנת לרוח". "הד החינוך" 74, 9. 2000. 47; ליפסקר, אבידב. "לשונו וסגנונו של השיר המיסטי: קריאה בשיר 'מגובה מטתי אני אשה' מאת אמירה הס". "עלי שיח" 24. 1986. 181-191.

אבידב ליפסקר