משורר, סופר, חוקר ומתרגם
נולד בעיירה דובסק, רוסיה הלבנה. מפי אביו קיבל חינוך מסורתי, בשיטה פדגוגית מודרנית. אחיו הוא חוקר היהדות אברהם הלקין. בגיל שתים-עשרה החל לסייע לאביו בהוראה, ולמד בגימנסיה בהתכתבות. ב-1914 יצא עם משפחתו לאמריקה.
שירו הראשון, "חרבות", התפרסם ב-1915 בכתב העת "האומה". לאחר מכן השתתף בכתבי העת העבריים באמריקה "מקלט" ו"התורן" ופירסם בהם שירים ומסות. ב-1917 החל את לימודיו ב"סיטי קולג"' בניו יורק, אך השלים אותם רק כעבור כעשר שנים. ב-1921 פורסם תרגומו הראשון, לרומן לפני היות אדם מאת ג'ק לונדון, בהוצאת הסניף הניו-יורקי של הוצאת שטיבל. כעבור שנה פורסם בהתקופה סיפורו הראשון, "אליטה".
בשנים 1922-1924 נדד ברחבי ארצות הברית ושהה בעיקר בקליפורניה. נדודיו קיבלו ביטוי באחדות מיצירותיו, בהן הפואמה "על חוף סנטה ברברה". כשחזר לניו יורק אימץ אורח חיים בוהמייני. הוא נהג לשבת בקפה "רויאל", שם התוודע למשוררי יידיש, קבוצת "די יונגע" (הצעירים), בהם מאני לייב, משה נאדיר ומשה לייב האלפרן.
ב-1928 יצא למסע באירופה ובארץ ישראל, ובאותה שנה ראה אור הרומן הראשון שלו, "יחיאל ההגרי" (שטיבל). כששב ב-1929 לארצות הברית כבר גמלה בלבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל.
בתוך כך החל בלימודי הדוקטורט ולמד היסטוריה יהודית ופילוסופיה אצל הפילוסוף המפורסם ג'ון דיואי. את לימודי הדוקטורט סיים ב-1947.
ב-1932 נשא לאישה את מיני לוין ולמחרת הכלולות נסעו לארץ ישראל, וכאן נולדו שני ילדיו. המשפחה השתקעה בתל אביב, והלקין התפרנס מהוראת אנגלית בבית הספר התיכון "גאולה". ב-1936 זכה במלגת כתיבה מטעם זלמן שוקן וכתב את הרומן "עד משבר", שהיה אמור להיות חלק ראשון בטרילוגיה, אך ראה אור בנפרד ב-1945, בסדרה הראשונה של הוצאת עם עובד, שהקים ברל כצנלסון.
ב-1939 יצאו הלקין ומשפחתו לארצות הברית. מאחר שהיו אזרחים אמריקנים נאלצו להישאר שם בשנות מלחמת העולם. ב-1940 עבר לשיקגו, שם לימד ב-College of Jewish Studies, וב-1943 שב לניו יורק לאחר שהוצעה לו משרת הוראה ב-Jewish Institute of Religion. ב-1949 חזר לישראל והתמנה לראש החוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, שם ירש את מקומו של יוסף קלוזנר. הלקין התמיד בהוראה כמעט עשרים שנה ופרש מהאוניברסיטה ב-1968, לאחר שהעמיד אחריו דור של חוקרים מובילים, בהם גרשון שקד, דן מירון, מנחם פרי ואחרים. זכה בכמה פרסים. החשובים בהם: פרס ביאליק (1968) על ספר שיריו "מעבר יבוק", ופרס ישראל (1975) על כלל מפעלו הספרותי.
הלקין היה הבולט במשמרת השנייה של המשוררים העבריים באמריקה, לצד הלל בבלי, אברהם רגלסון ויצחק זילברשלג. שלא כמו המשוררים בני המשמרת הראשונה, ישראל אפרת, אפרים ליסיצקי ואחרים וכמה מבני דורו בניו יורק, שקיבלו בהכנעה את הנוסחים ששלטו אז בשירה העברית, מרד הלקין במסורת זו והציע צורות ודרכי ביטוי חלופיות. ביטוי ראשון למרד הזה ניתן למצוא כבר במסתו "השירה העברית והיהודית באמריקה" (1920). במסה זו יצא נגד המאמר "אמריקאיות", כתב אישום נגד השירה העברית באמריקה שפירסם יעקב רבינוביץ, העורך המשפיע של כתב העת "הדים" (1920). הלקין ראה בלב הנוסח המודרניסטי "הארץ"-ישראלי החדש את ה-song, כלשונו, החרזנות, ואילו הוא חיפש את ה-poem, קרי: השיר הרומנטי-פילוסופי. כמין מניפסט מתריס פירסם הלקין ב-1927 את תרגומו ל"סניגוריה על השירה" של פ"ב שלי. בנוסח הפואמה הרומנטית נכתבו גם כמה מיצירותיו המרכזיות, למשל הפואמות "יוחי", "על חוף סנטה ברברה", ומאוחר יותר "תרשישה", "ברוך בן נריה" ואחרות.
ב-1927 ראה אור גם המחזור "קפה רויאל". כאן מסתמנת בבירור פנייתו ממסורת השירה האנגלית הרומנטית אל הנוסח המודרניסטי האנגלוסקסי של ייטס ואליוט, לצד הנוסח המודרניסטי של משוררי "אינזיך" היידישיסטים בניו יורק (ובראשם יעקב גלאטשטיין), נוסח שהלקין היה ממבשריו בשירה העברית. תפישת המודרניזם העברי שלו, שהתבטאה בעיקר ב"קפה רויאל", השפיעה השפעה מכרעת על מי שיירש את מקומו כבכיר המשוררים העבריים באמריקה, גבריאל פרייל.
הביקורת התייחסה אל שירתו כנושאת משא אינטלקטואלי כבד, שלא אחת מאפיל על התשוקה ועל הרגש. את עיקר הביקורת ספג על קובץ שיריו "על האי" (1946), שסיכם את יצירתו עד אותה שנה. עם זאת, רק ב-1948 החל לכתוב את הפואמה השלמה ביותר שלו, "יעקב רבינוביץ בירמות" (1962). זוהי פואמה היסטורית-מטפיזית, המורכבת מארבעה פרקים ומאות שורות, והיא ממצה את ה"אני מאמין" האמנותי-הגותי שלו. ב-1965 ראה אור ספר שיריו "מעבר יבוק", שסיכם את התקופה המאוחרת בשירתו.
המורכבות המטפיזית, כמו גם התפישה המודרניסטית, קיבלו ביטוי גם ביצירות הפרוזה. ב"יחיאל ההגרי", רומן המתאר את חיי האינטליגנציה היהודית הבוהמיינית בניו יורק, באות לידי ביטוי טכניקות כתיבה מודרניסטיות של זרם התודעה, כעין שילוב בין אורי ניסן גנסין וג'יימס ג'ויס. ברומן הבא שכתב והאחרון שהשלים, "עד משבר" (1945), שיכלל הלקין את הסגנון המודרניסטי. הרומן מתאר יום בחיי קבוצת דמויות, ששוקעת בנהנתנות דקדנטית בניו יורק בתקופת הג'ז, ערב השפל הגדול ב-1929. "עד משבר" הוא מהרומנים המשוכללים ביותר מבחינה צורנית בספרות העברית. הוא זכה לקורפוס מחקרי רחב יחסית, ורבים מהחוקרים והמבקרים ניסו לפענח את סודו ולהציע לו מקום בתוך הקאנון העברי המתגבש. חרף זאת, הוא נותר רומן של סופרים. דמויותיו, שהיו זרות ומוזרות על רקע הספרות העברית של שנות הארבעים, לא הצליחו לגעת במעגלים הרחבים של הרפובליקה הספרותית, מונח שהלקין עצמו אימץ אל הספרות העברית.
תפישתו הביקורתית-מחקרית נבעה במידה רבה מתפישתו כמשורר וכסופר. היצירה היהודית נועדה לדידו לשקף את הוויית העם היהודי וגורלו. ראייתו היתה היסטורית-חברתית-הומאנית. שתי החטיבות המחקריות-ביקורתיות המרכזיות ביצירתו הן "זרמים וצורות בספרות העברית החדשה" (1984), שנערך מתוך הרצאותיו, ושלושת כרכי "דרכים וצדי דרכים בספרות" (1969), שסיכמו את יצירתו המסאית והביקורתית. אחת מטענותיו ההיסטוריוגרפיות היא שספרות ההשכלה היתה המשכה הטבעי של הספרות הדתית של ימי הביניים. טענה זו עוררה את המבקר ברוך קורצווייל לפולמוס מר נגדו. בספרו "ספרותנו החדשה המשך או מהפכה" (1959) פסל קורצווייל את טענתו של הלקין, וטען כי ספרות ההשכלה לא היתה המשך למחשבה וליצירה היהודיות שקדמו לה, אלא מהפכה גמורה.
תרגומיו, בהם אחדים ממחזותיו של שקספיר ושירי המשורר היווני גיאורגוס ספריס, הם ביטוי נוסף לרוחב היריעה התרבותי המרשים שלו. מפעל התרגום המרכזי שלו הוא התרגום המקיף לשירתו של המשורר האמריקני וולט ויטמן, "עלי עשב" (1951).

ברונובסקי, יורם. "וולטר ויטמן שר את וולט ויטמן". "הארץ" תרבות וספרות. 3.5.1985. 18; 10.5.1985. 22-23; לאור, דן (עורך). "שמעון הלקין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1978; דן, יוסף. ""יחיאל ההגרי": מיסטיקן ללא דת". "הנכרי והמנדרין". רמת גן: מסדה. 1975. 128-135; ליפסקר, אבידב. "ירושלים, ניו יורק: הראייה הסינאופטית – עקרון יסוד בשירה ובביקורת של שמעון הלקין". "בצרון" 37-38. 1988. 20-28; פרי, מנחם ובועז שכביץ (עורכים). "ספר היובל לשמעון הלקין". ירושלים: ראובן מס. 1975; קרטון-בלום, רות. "וריאציות על ים ואהבה: עיון בשירו של שמעון הלקין 'פוגה בדרך תרשישה"'. "מאזניים" מ"ה (5). 1977. 293-300; שכביץ, בועז. "יערות מתוהמים: אפיסודות בביוגרפיה ליטרארית של שמעון הלקין". תל אביב: מכון כץ לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל אביב.

מתן חרמוני