חזרה לדף התוצאות

הזז חיים /// סופר /// נולד בסידרוביצ'י, אוקראינה /// 18981973 /// גיל
כותב/ת הערך: הולצמן אבנר

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

זכויות היוצרים של התמונה

מתוך ויקיפדיה, רישיון Creative Commons,צילום: משה קפלנסקי. באדיבות ארכיון יד למורשת חיים הזז, ירושלים

ז'אנרים אופייניים

נובלה
סיפור קצר
רומן

תחומי יצירה

פרוזה

פרסים

פרס ישראל

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2018-11-01 00:00:00

סופר
נולד בכפר סידרוביצ'י בפלך קיוב, אוקראינה, למשפחה בעלת שורשים חסידיים. אמו מתה בילדותו והוא גודל בידי סבתו. עקב עיסוקו של אביו בכריתת יערות ומכירתם התגורר בילדותו תקופות ארוכות ביערות אוקראינה, וקיבל חלק מחינוכו היהודי והכללי מידי מורים פרטיים. בן שש-עשרה עזב את ביתו כדי להתמסר ללימודי גימנסיה אקסטרניים, ובד בבד ספג באינטנסיביות את הספרות הרוסית והעברית. בימי המהפכה הרוסית ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה נדד בין ערים שונות ברוסיה ובאוקראינה (קייב, יקטרינוסלב, ערי קרים, אודסה, חרקוב, מוסקבה), היה עד לפרעות ביהודים וקלט רשמים עזים שהזינו את יצירתו כל ימיו. ב-1918 פירסם את ביכורי עטו בירחון "השילוח", סיפור בשם "כבוא השמש" ושיר בשם "על המשמר", שניהם בחתימת ח' צבי. עם זאת, ליצירה רצופה הגיע רק כחמש שנים אחר כך. ב-1921 עזב את רוסיה, ולאחר כשנה וחצי במושבת חלוצים יהודים באיסטנבול התיישב בפריז. ב-1925 הקים משפחה עם המשוררת יוכבד בת מרים. בנם המשותף, נחום (זוזיק), נולד ב-1928.
התגלותו הממשית כסופר חלה ב-1923 ואילך, בשלושה סיפורים אקספרסיוניסטיים עזי רושם על ימי המהפכה שפורסמו ברבעון "התקופה", וכן בסיפורים מחוויות היהודים העקורים באיסטנבול ובפריז. ב-1930 פורסם הרומן הראשון שלו, "ביישוב של יער" (שטיבל), המתרחש באוקראינה של תחילת המאה העשרים וניזון מחוויות הילדות שלו. גיבורו, מורה בשם בודניק, מנסה להסביר לאיכרים את הצורך במהפכה, אך נדחה בלעג. אף על פי שהרומן עורר את התפעלותם של ביאליק ואחרים, הזז הסתייג ממנו לימים ולא כינס אותו בכתביו. יצירתו הבולטת הנוספת מתקופת פריז היא הנובלה הפיוטית "חתן דמים" (1929) מחיי משה רבנו ואשתו צפורה. אחרי שנפרד מיוכבד בת מרים עלה ארצה לבדו ב-1931, וכמעט מיד התיישב בירושלים, בה עתיד היה לחיות כל ימיו. בשנות השלושים והארבעים חיבר סיפורים מחיי העיירה היהודית ברוסיה ומחיי החלוצים הציונים ופליטי מזרח-אירופה, המנסים לבנות את חייהם מחדש בארץ ישראל.
עם זאת, חווייתו העיקרית בתקופה זו היתה ההתוודעות הנפעמת ליהודי המזרח על עדותיהם השונות שהתקבצו בשכונות ירושלים. בעיקר נמשך לבו אחר יהודי תימן, והוא העמיק חקר בלשונם ובמסורותיהם. פרקים ראשונים מיצירותיו ה"תימניות" פירסם בעיתונות מ-1940 ועד 1944 ועליהם חתם בשם זכריה אוּזָלִי, שעורר את הרושם כי מדובר בסופר שצמח מקרב יהדות תימן עצמה, עד שנגלה הסוד. שני הרומנים התימניים של הזז הם "היושבת בגנים" (1944), מחיי יהודי תימן בירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ו"יעיש" (1952-1947), העוסק בכיסופי הגאולה של היהודים היושבים בתימן ומשתוקקים לירושלים. יצירותיו הבולטות הנוספות בתקופה זו הן המחזה "בקץ הימים" (1933, 1950), על ההתעוררות המשיחית שפקדה את יהודי אשכנז במאה השבע-עשרה עם הופעתו של שבתי צבי, ורומן לא-גמור על חייו של ישו הנוצרי, שפרקיו פורסמו בעיתונות הספרותית בשנים 1948-1946 וטרם כונסו בספר.
במלחמת העצמאות שכל הזז את בנו יחידו נחום (זוזיק), שנפל ב-3.5.1948 בקרב על אוגוסטה ויקטוריה בהר הצופים. ב-1951 נשא לאישה את אביבה קושניר, אלמנתו של חוקר הטבע טוביה קושניר, מאנשי מחלקת הל"ה, שהתמסרה מאז לסייע לו בעבודתו. ב-1953 היה הזוכה הראשון בפרס ישראל לספרות. אחרי קום המדינה הפנה הזז את מבטו אל העלייה החדשה, ותיאר בנובלה "אופק נטוי" (1958) את ההתיישבות בחבל לכיש. בד בבד חזר אל ימי מהפכת אוקטובר בנובלה "נהר שוטף" (1955) וברומן "דלתות נחושת" (1956), שהם פיתוח נרחב של סיפוריו המוקדמים בנושא זה. ב-1963 פירסם את "בקולר אחד", רומן המבוסס על פרשת התאבדותם של לוחמי המחתרת מאיר פיינשטיין ומשה ברזני בכלא הבריטי ערב הוצאתם להורג. אף על פי שהיה מזוהה עם תנועת העבודה ומפא"י, ביטא בפה מלא את השתאותו לנוכח חזיון הגבורה וההקרבה של אנשי האצ"ל והלח"י. ב-1968 כינס את כתביו במהדורה בת תריסר כרכים, ובה הכניס שינויי סגנון ניכרים בכל יצירותיו. ב-1973 הוסיף עליה את קובץ הסיפורים "אבן שעות".
אחרי מותו הוסיפה אשתו אביבה לשקוד על עיזבונו, והקימה את "יד למורשת חיים הזז" לשם טיפוח מורשתו, אצירת ארכיונו והמשך הכינוס והפרסום של כתביו. עד כה פורסמו חמישה כרכים מעיזבונו: קובץ הסיפורים "פעמון ורימון" (1974); קובץ הנאומים וההרצאות "משפט הגאולה" (1977); הקובץ "פרקי מהפכה" (1980); סיפור פיוטי מימי המקרא בשם "ימלא" (2005); וקובץ סיפורי המהגרים והחלוצים "בצלן של מלכויות" (2009). יצירות רבות נוספות משלו טרם נאספו בספרים.
בהרצאתו "הציונות כתנועת מרד" (1961), שפורסמה ב-1977 בספרו "משפט הגאולה", קבע הזז כי ייחודה של הספרות העברית בספרויות העולם נעוץ בכך כי בה "לא הפרט עיקר אלא הכלל, לא העראי [כך במקור] אלא הקבע, לא התולדה אלא העילה, לא החוץ אלא הפנים […] גיבורה היחיד הוא עם ישראל, כלל ישראל. מכאן הפאתוס שהוא מצוי בספרות העברית החדשה והאלגוריוּת שמבצבצת ויוצאת בה" (עמ' 114). הדברים הולמים בראש ובראשונה את יצירתו שלו. אכן, הגיבור המרכזי בסיפוריו של הזז הוא העם היהודי על שבטיו ופלגיו המגוונים, על גלויותיו השונות ועל גלגוליו ההיסטוריים מימי המקרא, דרך תקופת בית שני וימי הביניים ועד שנותיה הראשונות של מדינת ישראל. היחידים המעוצבים בהם משמשים איור וביטוי לתקופתם. במונחים אחרים אפשר להגדיר את יצירתו כדרמה משיחית דינמית, רבת-פרקים, שגיבוריה הם מהפכנים-מורדים או חוזי חזיונות מבקשי גאולה, החל במשה רבנו ובישו הנוצרי וכלה ביהודים שנמשכו אחר ה"משיח" שבתי צבי, יהודים שהצטרפו למהפכה הבולשביקית, יהודי תימן הנכספים לירושלים וחברי המחתרות האנטי-בריטיות בימי המאבק לעצמאות ישראל. הזז ממקד את מבטו בצמתים היסטוריים-מהפכניים שבהם נחתך גורלו של העם היהודי. במוקד כתיבתו עומד המתח בין חורבנו של העולם היהודי הישן לבין המהפכה היהודית המודרנית שבמרכזה התנועה הציונית, תוך הצגת מורכבותו האמביוולנטית של כל אחד משני הקטבים המתנגשים האלה. גיבוריו – חלקם הוזים מנותקים וחלקם אנשי מעשה – נוטים אל הדרשה, הנאום הנרגש עתיר התכנים הרעיוניים, אולם דוברים שונים בסיפוריו מבטאים עמדות שונות ומנוגדות, ואין אף לא אחד מהם המבטא ישירות את עמדת הסופר עצמו. העיירה היהודית ברוסיה מוצגת בסיפוריו כמבצר של עוצמה רוחנית-דתית רבת-דורות אך גם כמוקד של חולשה וניוון ופסיביות הרת-אסון, ואילו הציונות (בה ראה את יורשתה של תנועת ההשכלה) מוצגת כתנועת גאולה מופלאה אך גם כתנועת מרד הרסנית המחוללת שבר עמוק ברציפות הקיום היהודי, שתוצאותיו לטווח ארוך אף הן הרות-אסון. אחד הפרדוקסים המרכזיים בסיפוריו מושתת על הציפייה לגאולה שאינה יכולה להתממש, או שבעצם מימושה נעוץ כישלונה. השמים שהיו פתוחים בפני "יעיש" כל ימי שבתו בתימן ננעלו לפניו דווקא כאשר זכה ובא לירושלים. נראה כי החוויה המכוננת של חייו היתה ההיטלטלות בסערת המהפכה ברוסיה. חוויה זו עיצב שוב ושוב בגרסאות מתרחבות והולכות, תוך שימוש בסיפוריו המוקדמים ביותר כגרעינים שמהם התפתחה בהדרגה סדרת רומנים ונובלות, שבה עסק עד ימיו האחרונים.
אחד מסימני ההיכר הבולטים של יצירתו הוא סגנונה המועצם והדחוס, ההולם את האינטנסיביות הנושאית והאידיאולוגית של עולמו הספרותי. הלשון בסיפוריו היא כלי ביטוי לעוצמות רגש ולסערות נפש יותר מאשר כלי לסימון מציאות כפשוטה. בולטים בה אוצר המילים המרבה בשימושי לשון נדירים, עומס רמיזות לשפע מקורות עבריים קדומים, דימויים חריגים וחידתיים, נטייה לחזרתיות ולעודפות רטורית, ביטויי הפלגה, אפקטים של מצלול דחוס, נטייה לפירוט ומנייה של חומרי המציאות עד כדי גודש, מבנים תחביריים מורכבים ומסועפים המרבים בניגודים פנימיים, נטייה לדיבור קדחתני – כל אלה מסממניה של "זעקת המהפכה", כביטויו של גרשון שקד (1988). יש להניח כי האתגר הלא-קל שסגנון זה מעמיד בפני הקורא והחוקר הוא בין הגורמים לנידחותה של יצירת הזז בתודעה הספרותית הישראלית כיום. בחייו עמדה יצירתו במרכז תשומת הלב, והוא עצמו אף תואר לא פעם כבן זוגו של ש"י עגנון, בבחינת שני עמודי התווך של הסיפורת העברית, אולם אחרי מותו דעכה והלכה ההתעניינות ביצירתו על אף המאמצים הנמשכים להפנות אליה מחדש את תשומת הלב.

ברזל, הלל (עורך). "חיים הזז. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד. 1978; ברשאי, אבינועם. "חיים הזז – הסופר, הדרשן, הנואם". "מחקרי ירושלים בספרות עברית" ז'. 1985. 34-7; גרץ, נורית. "הסיפורת של המרכז (הזז)"; "הקשר בין ספרות לאידיאולוגיה ביצירתו של הזז". "ספרות ואידיאולוגיה בארץ-ישראל בשנות השלושים". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1988. 169-123; וייזר, רפאל. "ביבליוגרפיה מוערת של כתבי חיים הזז". ירושלים: האוניברסיטה העברית. 1992; ורסס, שמואל. "על רומן היסטורי של הזז שלא נגמר – וסביביו"; "מחבר יהודי בגלגוליו – עיון ב'דורות הראשונים' לחיים הזז". "ממנדלי עד הזז". ירושלים: מאגנס. 1987. 372-329; לאור, דן ודב סדן (עורכים). "מאסף חיים הזז". ירושלים: אגודת הסופרים ואגודת שלם. 1978; לאור, דן (עורך). "חיים הזז: האיש ויצירתו". ירושלים: מוסד ביאליק. 1984; מירון, דן. "חיים הזז: אסופת מסות". מרחביה: ספרית פועלים. 1959; —. "אף-על-פי-כן נוע ינוע: על חיים הזז". "הספרייה העיוורת". תל אביב: ידיעות אחרונות – ספרי חמד. 2005. 66-51; שקד, גרשון. "זעקת המהפכה". "הסיפורת העברית 1980-1880" ג'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר. 1988. 83-42.

אבנר הולצמן

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אבן שעות, אופק נטוי, ביישוב של יער, בצלן של מלכויות, בקולר אחד, בקץ הימים, דלתות נחושת, היושבת בגנים, השילוח, התקופה, חתן דמים, ימלא, יעיש, משפט הגאולה, נהר שוטף, פעמון ורימון, פרקי מהפכה

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

ביבליוגרפיה מוערת של כתבי חיים הזז, הסיפורת העברית 1980-1880, הספרייה העיוורת, חיים הזז. מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, חיים הזז: אסופת מסות, חיים הזז: האיש ויצירתו, מאסף חיים הזז, מחקרי ירושלים בספרות עברית, ממנדלי עד הזז, ספרות ואידיאולוגיה בארץ-ישראל בשנות השלושים

תגיות חופשיות

אלגוריה, אקספרסיוניזם, גלות, העיירה היהודית, חלוצים, יהדות תימן, מזרחיות, מקרא, משיחיות, נצרות, שבתאות, שכול

מידע כללי

עיר או ארץ מגורים
איסטנבול
ירושלים
ישראל
פריז
צרפת
רוסיה
תורכיה

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
69 (1967)

רקע משפחתי

היה נשוי למשוררת יוכבד בת מרים.

גודל ערך
ארוך

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.