משורר
נולד, גדל והתחנך ברמת גן. למד בתיכון "דביר״. קיבל תואר ראשון בספרות ובהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. עובד ביחידת המחשב של עיתון "הארץ".
בארבעת ספריו, "שירים: 1976-1972" (1977); "שני קולאז'ים" (1988); "מסע שנולד בריקוד: שלוש פואמות ועוד שירים" (2011); רציתי לרשום נוף אחר: מבחר שירים (2016), הוא מעצב תמונת עולם ישראלית, מחוספסת, קרנבלית וטרגית, של חיי אדם צעיר בכרך המתהווה של המדינה הצעירה. נושאי שירתו שאובים מהמציאות הקרובה של הסופר, למשל משפחתו, אהובותיו, שירותו הצבאי, לימודיו באוניברסיטה והשפעות התרבות הפופולרית. ההקשרים והסיטואציות הם יומיומיים, כמו מסעדה מזרחית, משחק כדורגל, מסיבה, נסיעה בטרמפים, נופש בסיני וכדומה.
רוב שיריו נכתבים בסגנון היפר-ריאליסטי, חושפני ווידויי. התוצאה היא תיאור של תכנים מזעזעים ופרובוקטיביים המאיימים על הממסד המהוגן, כמו אלימות, התאבדות, סמים וכדומה. כך הפואמה הארוכה "כלא-שש" המופיעה בספר ביכוריו מתארת "מבפנים" את חוויית הכלוא. שני טקסטים מתוכה (שניהם ללא כותרת) מתארים את עמדת תרבות-הנגד של החיילים בכלא ואת תגובת הסוהרים: "אִם הֶחֱזַקְנוּ רוֹבֶה בַּיָּד/ הָיוּ חוֹשְׁבִים זוֹ גִּיטָרָה/ וַאֲנַחְנוּ נַגָּנֵי רוֹק כָּבֵד/ שֶׁחֵלֶק מֵהַהוֹפָעָה הַצָּגָה"; "לִפְעָמִים שׁוֹטְרִים טִרְטְרוּ חַיָּלִים/ דַּקּוֹת לִפְנֵי הֳיּוֹתָם בְּחָפְשִׁי".
ההיפר-ריאליזם בא לידי ביטוי באמצעות שילוב חומרים תיעודיים או כמו-תיעודיים, כמו מכתבים ותעודות, במבנים שיריים. "שני קולאז'ים" הוא ספר המוקדש בעיקר לשתי פואמות ארוכות (בסוף הספר יש כמה שירים בודדים). הראשונה: "מכתבים 1948: קולאז"', מעצבת את דמותו של סטודנט ישראלי הלומד בארצות הברית, במטרה לנסח את מאפייני הישראליות באמצעות קולאז' מכתביו. הפואמה השנייה, "אמי: קולאז': תהליך של התאבדות/ חומרים: שירים, מכתבים, תעודות/ וגזירי-עיתונים שאספה והדביקה במחברת", מתארת את תהליך התאבדותה הטרגי של אם הדובר. שני הקולאז'ים מבוססים על אסתטיזציה ועיבוד של חומרים תיעודיים, המבטלים את המחיצה בין המציאות לשירה, ובכך הם לכאורה מעבירים ישירות מצבים נפשיים, ביוגרפיים וחברתיים.
חלק מרכזי בשירתו הוא מחאה נגד אמצעי הדיכוי של ממסדים דכאניים כמו הדת, האקדמיה, הצבא, המדיה וכדומה. כך בשירו "נופלים", המופיע בספרו הראשון, תוקף המשורר את מכבסת המילים המניפולטיבית של החברה הישראלית, המצמצמת את המוות במלחמה לנפילה בלבד: "אֶפְשָׁר לַחְשֹׁב שֶׁהֵם נָפְלוּ וְשָׁבְרוּ אֶת הַיָּד/ אוֹ אֶת הָרֶגֶל".
הפואטיקה של גלילי שייכת לאוונגרד הפוסט-מודרניסטי הביטניקי של השירה העברית. המבע לרוב ישיר, תקשורתי והשפה פרוזאית, נמוכה ולעתים בוטה ומשלבת עגה. זו שירה המבקשת לבטא חופש רגשי ולכן אינה עושה שימוש במבנים פורמליים. יש כאן שימוש רב בהומור חתרני באמצעות הפרודיה, הגרוטסקה, האירוניה וההומור השחור, המבטאים שחרור ונון-קונפורמיזם.
זכה בפרס משרד החינוך למשוררים בראשית דרכם עבור ספר ביכוריו (1977).

לנדר, פנחס. "על שירי מרדכי גלילי". "מאזניים" מ"ו (3). פברואר 1978. 230-229; מאירוביץ, דורית. "מסעות אל תוך הבדיה". "הארץ" תרבות וספרות. 10.2.1989. ב' 11-10; שרון, יוסף. "ביקורת". "סימן קריאה" 8. 1978. 418-417; הירש, אלי. "יום הורים". ידיעות אחרונות 7 לילות, 27.5.2011. 23.

גלעד מאירי