חוקר ומבקר
יליד צפת. למד באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. ניהל במשך שנים את אגף התרבות של עיריית תל אביב. בראשית דרכו עסק במחקר על תנועות הנוער בשני ספריו: "דרכי הדרכה בתנועת הנוער" (המחלקה לענייני הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, 1956) ו"תנועת הנוער: קורותיה בעמים ובישראל" (1963). את עבודת הדוקטור כתב בהדרכתו של פרופ' ברוך קורצווייל על היסוד האנטי תנ"כי בשירתנו החדשה, והיה זה הדוקטורט הראשון שהוענק באוניברסיטת בר-אילן (1963). פרופסור במחלקה לספרות משווה ובמחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.
את תפיסתו הביקורתית אפשר להגדיר, כלשונו בהקשר אחר, כ"מבקר כולי", כלומר מבקר העוסק במכלול עולמה של הספרות, תוך התמודדות עם מגוון נושאים ויישום שיטות מחקר שונות. ברזל פרסם יותר משלושים ספרי ביקורת וקובצי מאמרים וכן אנתולוגיות של סיפורים מודרניים, שצירף להן מבואות מקיפים. אין כמעט דמות מרכזית בשירה ובפרוזה העברית שעליה פסח כחוקר. שיטות המחקר שלו כוללות ניתוח השיר או הסיפור הבודד, עיסוק בז'אנרים, עיונים תימטיים וכתיבת מונוגרפיות ומחקרים משווים. כן כתב מאות רשימות ביקורת בעיתונות היומית ובכתבי עת.
תפיסתו הביקורתית הושפעה מהסטרוקטורליזם נוסח קלוד-לוי שטראוס, ועיקרה ניסיון לחשוף את דפוסי העומק הניגודי החבוי במעמקיה של היצירה. הצגת דבר והיפוכו ניכרת גם בלשונו הביקורתית. מהמושגים שנטבעו על ידו: פרשנות סוגרת לעומת פרשנות פותחת, ריאליזם לעומת מטא-ריאליזם, דימוי סגור לעומת דימוי פתוח ("דרכים בפרשנות החדשה: מתיאוריה למתודה", 1990).
ביקורתו מעתיקה את נקודת הכובד מהמחבר אל הטקסט ואל הקורא. עקרונות "הפרשנות החדשה" המנחים אותו בכתיבתו מאופיינים בפתיחות ובנכונות לבטל מחיצות בין ספרויות לאומיות. מכאן גם נטייתו אל הספרות המשווה, הבוחנת תחומי מגע בין סופרים הכותבים בלשונות שונות, גם אם אין בכוונתו לגלות עקבות של השפעה ישירה של סופר אחד על משנהו. דוגמה מופת לכך הוא ספרו "בין עגנון לקאפקא" (1972). ברזל רואה בקפקא ובעגנון את אחד "הזוגות" הגדולים בתרבות היהודית. הספר עוקב אחר קווי הדמיון והשוני בין שני היוצרים היהודים בני הממלכה האוסטרו-הונגרית, כשמטרתו לזהות מהויות ודימויי יסוד מעבר לשפות הכתיבה השונות.
מפעלו הגדול של ברזל הוא סדרת תולדות השירה העברית מחיבת ציון עד ימינו. הכרך הראשון בסדרה זו הוא "שירת חיבת ציון" (1988); שלושת הכרכים הבאים דנים בשירת התחייה: "חיים נחמן ביאליק" (1990) ו"שאול טשרניחובסקי" (1992); "שירת התחייה אמני הז'אנר" (1997) עוסק באנשי קבוצת "הפליאדות" – אלה שעמדו בצלו של "חיים נחמן ביאליק" – יעקב כהן, זלמן שניאור, דוד שמעוני, יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן; הכרך החמישי דן בשירת ארץ ישראל: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג (2001); הכרך השישי עוסק ב"אקספרסיוניזם נבואי": "אצ"ג, יצחק למדן, מתתיהו שוהם" (2004); והכרך השביעי: "רומנטיקה, אידיאולוגיה ומיתולוגיה" עוסק בשירתם של רחל, אלכסנדר פן, אביגדור המאירי ויונתן רטוש (2006). הכרכים השמיני והתשיעי ממשיכים את הדיון בשירת ארץ ישראל: שירת ארץ-ישראל – מהפכות צורניות : אסתר ראב, אבות ישורון, אמיר גלבע, יהודה עמיחי ושירת ארץ-ישראל :מיסטיקה וסימבוליקה : ש. שלום, זלדה מיקובסקי, אבא קובנר. בשני הכרכים של המחקר המאה החצויה: ממודרניזם לפוסט-מודרניזם, הספרות ורוח התקופה (2011) (2013), ביקש ברזל למפות ולהבין את התמורה שחלה בספרות העברית במאה ה-20 ואת הקשר שבין תמורה זאת לזרמים בספרות האירופאית.
מספריו האחרים: "השיר החדש: סגירות ופתיחות" (1976), "מגמות בסיפורת ההווה" (1979), "מחזון לחיזיון" (1987), גבהות הכיסופים – שירה מתקנת עולם (1993), דראמה של מצבים קיצוניים, מלחמה ושואה (1995).
פרס ביאליק הוענק לו על מפעל חיים במחקר הספרות העברית החדשה (1985). בשנת 2014 זכה בפרס רמת גן למפעל חיים.
הולצמן, אבנר. "הפרשן מול היצירה". "ידיעות אחרונות" המוסף לשבת. 08.03.1991. 25; יעוז-קסט, איתמר. "שיחה עם הלל ברזל". "ספר עקד", תל אביב: עקד. 1978. 76-77; לוז, צבי. "חידוש מושג בביקורת". "מעריב" 6.3.87. 6; שמיר, זיוה. "צומת של התחלות". "הארץ" 20.5.88. ב'10.
אהובה שלר