חזרה לדף התוצאות

ברוך (רוזנבלום) אדם /// סופר ועורך /// נולד בירושלים, ישראל /// 19452008 /// גיל
כותב/ת הערך: נדלר מי-טל

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

זכויות היוצרים של התמונה

מתוך ויקיפדיה, רישיון Creative Commons צולם על ידי מורן שואב

ז'אנרים אופייניים

רומן

תחומי יצירה

מסה
עיתונאות
עריכה
פרוזה

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2018-10-01 00:00:00

סופר ועורך
נולד בשכונת מאה שערים בירושלים. גדל והתחנך ברמת גן כבן למשפחה דתית-ציונית. סבו מצד אמו, הרב יצחק יעקב וכטפויגל, כיהן כראש ישיבת מאה שערים ואב בית הדין למקהלות אשכנזים; אבי סבו מצד אביו, הרב ב"מ רוזנבלום, היה ממייסדי המושבה יסוד המעלה; ואביו, אשר רוזנבלום, היה משפטן ובתחילת שנות החמישים שימש כמנכ"ל משרד הפנים. בנעוריו התחנך במדרשיית "נֹעם" בפרדס חנה. לאחר מכן החל בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובתום לימודיו התגייס לשירות בצה"ל. בתקופה זו החל בפעילות עיתונאית, תוך שהוא משתמש בשם העט אדם ברוך. בסוף שנות השישים החל לפרסם סיפורים במדור שבועי קבוע בשם "קשר עין" בעיתון "ידיעות אחרונות". כבר ברשימות אלה חרג מכל ז'אנר עיתונאי מקובל. כתיבתו, שלימים תעצב את סגנון הכתיבה העיתונאי בישראל, הושפעה מה"ניו ג'ורנליזם" האמריקני, והתאפיינה בריאליזם נוקשה המציג סיטואציות יומיומיות מן החיים בארץ. כתיבת המדור נמשכה עד לראשית שנות השמונים, וסיפורים מתוך מדור זה כונסו בספרו "הוא היה גיבור" (הקיבוץ המאוחד, 1998).
ב-1975 ייסד את כתב העת לאמנות ותרבות "מושג". כעורך כתב העת, קידם אמנים בתחילת דרכם: מיכל נאמן, דגנית ברסט, דוד גינתון, וכן פנחס כהן גן, יאיר גרבוז, מוטי מזרחי ואחרים. "מושג", שפעל כשנתיים, היה כתב העת הישראלי הראשון שהתייחס למדיום הצילומי כאל אמנות והציב את הצילום כשווה ערך לטקסט. עם סגירת הירחון יצא ברוך לניו יורק, ובחזרתו לאחר כשנה ייסד את כתב העת "מוניטין", והיה לעורכו הראשון (1978-1982). בעריכתו שיכלל ברוך את תפישת העולם ששלטה ב"מושג" והתווה מדיניות תוכנית וצורנית חדשנית. "מוניטין" דגל בוויזואליות מוקפדת לצד כתיבה ניו-ג'ורנליסטית נקייה ומצומצמת, והודפס על נייר כרומו יוקרתי. כתב עת זה השפיע באופן ניכר על תרבות המגזינים הישראלית, ועם כותביו נמנו אנשי תקשורת וסופרים כגון: מאיר שלו, רון מיברג, יונה וולך, דן בן אמוץ, וכן הצלמים מיכה קירשנר ורמי דגון. ב-1983 פרש ברוך מ"מוניטין" והצטרף למערכת "ידיעות אחרונות", שם שימש כעורך המקומונים וכעורך מוסף "שבעה ימים" עד 1989. בתקופה זו כבר היה ברוך למבקר אמנות משפיע ולעורך בעל מעמד מרכזי בזירה התרבותית הישראלית. באותם ימים שימש גם כאוצר הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה (1988, 1990), ואצר את הביאנלה הבינלאומית לצילום בעין חרוד (1988).
בשלהי שנות השמונים, לאחר קריירה עיתונאית של יותר מעשרים שנה, פירסם שני ספרים. הראשון, "לוסטיג" (ספרי "מוניטין", 1985), הוא רומן אוטוביוגרפי, הכתוב בטכניקה של זרם תודעה ונפרש על פני תקופת זמן של כעשרים שנה, ובו שלוש דמויות מרכזיות: "לוסטיג", בחור דתי המואשם בירי על אוטובוס ערבי בשטחים ומיטלטל בין ברוקלין למדרשיית "נֹעם"; שי"ן, איש שירות הביטחון הלוכד אותו; ורוזנבלום, עורך-דין המתעד את סיפורם כמספר-עד וכמתווך בין העלילות. הספר זכה לביקורות נרחבות אך סותרות לגמרי, בהתייחסותן אל עיצוב העלילה כ"גאונות" מול "קיטש סנטימנטלי". ספרו השני, הנחשב לספר חלוצי על תולדות האמנות הישראלית, הוא "יחיאל שמי – פיסול חילוני" (1988) ובו ניתוח עבודותיו של שמי בנוף ובזיכרון הישראליים.
ב-1991, לאחר עזיבה מתוקשרת את "ידיעות אחרונות", הצטרף ל"מעריב", ובו שימש כעורך מוסף "שישי תרבות" עד 1993, וכן היה לעורך עיתון "גלובס" עד 1996. במקביל, החל לפרסם במוסף התרבות של "מעריב" רשימות במדור שבועי בשם "שישי". כתיבת המדור נפרשה על יותר משבע-עשרה שנים, ועם כתיבתו חלה תפנית משמעותית בסגנון הכתיבה שלו: הכתיבה הניו-ג'ורנליסטית שהוא היה ממבשריה, נזנחה, ואת מקומה תפשה כתיבה ספרותית של מעין "סיפורים מכווצים" בעלי אופי אפוריזמי. בקטעים אלה העביר ביקורת על ספרות, אמנות, חברה וכלכלה בישראל, וכן שילב בין עולם ההלכה לחיי היומיום, ובין שפת מדרש לשפה "רזה" וסלנג.
בתחילת שנות האלפיים פירסם שלושה ספרים: "סדר יום" (2000); "בתום לב" (2001); ו"חיינו" (2002) המסכמים את מפעלו התרבותי. בטרילוגיה זו עסק בנושאי תרבות, חברה ופסיקה הלכתית, תוך שהוא מחבר בין העברית היהודית המסורתית לעברית הישראלית העכשווית, בכתיבה ייחודית ובעלת משפטים ארוכים ומפותלים לצד לשון לקונית, ריתמית, קצרה ומהירה. הספרים זכו להצלחה גדולה, בעיקר בקרב הציבור החילוני בארץ. ב-2004 ראה אור ספרו האחרון, "מה נשמע בבית", והוא כולל רשמים על ישראל של סוף המאה העשרים.
כתיבתו של אדם ברוך זכתה להערכה רבה מצד הציבור והחוגים האינטלקטואליים בארץ, בייחוד משום שהצליח לגשר בספריו ובכתיבתו העיתונאית בין התרבות והלשון היהודית-מסורתית ובין זו החילונית-ישראלית. ועם זאת, הוא נותר יוצר שנוי במחלוקת. פעמים רבות נתפשה חדות לשונו כהתנשאות, והביקורת שהופנתה כלפיו הצביעה על ניסיונו לשמש כפוסק בענייני דת מבלי שירכוש השכלה דתית מעמיקה ומבלי שיאמץ לעצמו אורח חיים אורתודוקסי. ב-1999 היה אדם ברוך לחתן פרס ישעיהו ליבוביץ למחשבה מודרנית, וב-2002 זכה בפרס "אבי חי" לישראלים שתרמו לקירוב בין יהודים למסורת ישראל.
כיהן גם כנשיא בית הספר "קמרה אובסקורה" בשנים 1996-2002, שימש כאוצר העיר תל אביב-יפו (2000), היה בעל תוכנית הטלוויזיה "אדם ברוך מחפש תשובה" (2002), וכן יצר את הסרט הקצר "עד ראייה" (2003) שעובד לתערוכה מוזיאונית. היה נשוי לצלמת אריאלה שביד, אם ילדיו עמליה ועידו רוזנבלום, ובשנות חייו האחרונות היה בן זוגה של שירה אביעד, אם בנו איתי אשר.
לאחר מותו פורסם הקובץ תקשורת אנתולוגיה 2008-1972 (עורכים: שירה אביעד, רינו צרור ומורן שוב) (2010), שבו רוכזו קטעים שונים שכתב ברוך בנושאי תקשורת וביקורת "התקשורת".

בת-משה הורביץ, מירי. "יש נביא בעירו: התרחיש הטיעוני כאחת מדרכי הטיעון של אדם ברוך ב'שישי"'. "חלקת לשון: כתב עת למחקרים בבלשנות השימושית, בטיפוח החינוך הלשוני ובאוריינות", 29-32. 2000. 129-175; —. "ללשון הסיפור המיניאטורי של אדם ברוך". "קול ליעקב – אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן טולילה". באר שבע: אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. 2003. 131-144; מנור, דליה. "אדם ברוך – מאוד אלמנטרי". "פרוזה" 100. 1988. 217-222; רון, משה. "אחרית דבר: 'קשר עין', כעבור שני עשורים". "הוא היה גיבור". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1998. 215; שם אור, יונתן. "אדם חוזר". "התקשורת" 37. 1997. 12-26.

מי-טל נדלר

לינקים חיצוניים

לקסיקון אוהיו לספרות עברית

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אדם ברוך מחפש תשובה, בתום לב, גלובס, הוא היה גיבור, חיינו, ידיעות אחרונות, יחיאל שמי – פיסול חילוני, לוסטיג, מה נשמע בבית, מוניטין, מושג, מעריב, סדר יום, עד ראייה

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

הוא היה גיבור, התקשורת, חלקת לשון: כתב עת למחקרים בבלשנות השימושית, בטיפוח החינוך הלשוני ובאוריינות, פרוזה, קול ליעקב – אסופת מאמרים לכבוד פרופ' יעקב בן טולילה

תגיות חופשיות

אמנות פלסטית, זרם התודעה, חדשנות, חילוניות, צילום

מידע כללי

מוסדות אקדמיים
האוניברסיטה העברית בירושלים

תחומי לימוד אקדמיים
משפטים

בקשר ספרותי עם
בן אמוץ דן
ברסט דגנית
גרבוז יאיר
דגון רמי
דינתון דוד
וולך יונה
כהן גן פנחס
מזרחי מוטי
מיברג רון
נאמן מיכל
קירשנר מיכה
שלו מאיר

נתמכים ו/או תלמידים
ברסט דגנית
גרבוז יאיר
דינתון דוד
כהן גן פנחס
מזרחי מוטי
נאמן מיכל

עיר או ארץ מגורים
ארה"ב
ישראל
ניו יורק
רמת גן

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
40 (1985)

רקע משפחתי

אביהם של היוצרים עמליה ועידו רוזנבלום

גודל ערך
בינוני

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.