חזרה לדף התוצאות

אפלפלד אהרן (ארווין) /// סופר /// נולד בז'אדובה, בוקובינה /// 19322018 /// גיל
כותב/ת הערך: שוורץ יגאל

יש להירשם כדי לשמור את הערך

לשמירת הערך באיזור האישי, לחצו על הלב

שתפו את הערך:

זכויות היוצרים של התמונה

צילום: דן פורגס

ז'אנרים אופייניים

אוטוביוגרפיה וממואר
נובלה
סיפור קצר
פואמה

תחומי יצירה

פרוזה

שפות יצירה

עברית

מעדכן/ת הערך

יפתח אשכנזי
תאריך עדכון אחרון: 2019-01-01 00:00:00

סופר
נולד בכפר קטן בשם ז'אדובה או יאדובה (Zhadova/Jadova ) ליד העיר טשרנוביץ, בירת חבל בוקובינה. הורי הוריו היו יהודים יראי שמים מהרי הקרפטים. אביו ואמו היו יהודים מתבוללים משכילים. האב עבד כמהנדס טחנות קמח. כבן שמונה היה כשפלשו הגרמנים לכפר הולדתו. תחילה הרגו יהודים שהלכו ברחוב לתומם, ובהם את אמו. לאחר מכן גירשו את רוב יהודי האזור, ובכללם את הילד אהרן ואת אביו, והגלו אותם לטרנסניסטריה, אותו חלק של אוקראינה שהיטלר מסר לרומניה בתמורה להשתתפותה במלחמה בברית המועצות. במשך יותר משלוש שנים נדד הילד אהרן במרחבים הפוריים והפרועים של אוקראינה. לקראת תום המלחמה נספח לצבא הרוסי שנע מערבה. אחר כך נדד לבדו עד שהגיע לאיטליה. ב-1946, לאחר כמה חודשי שהייה על החופים באזור נאפולי, עלה על ספינה והגיע לארץ.
במחצית הראשונה של שנות החמישים החל לכתוב ולפרסם. תחילה פירסם שירים, שרבים מהם מבטאים כמיהה עזה לעולם ילדותו בחיק משפחתו ולסביבה שבה צמח לפני השואה, שנותרו בתודעתו לוטים בערפל. במחצית השנייה של אותו העשור החל לפרסם סיפורים. ספרו הראשון, קובץ הסיפורים "עשן" (1962), ראה אור בהוצאת עכשיו, בעריכתם של גבריאל מוקד וברוך חפץ.
רוב סיפורי "עשן" מתרחשים בישראל בשלהי שנות החמישים, וגיבוריהם הם פליטי שואה שעל לוח זיכרונם מופיעים רישומים ספורים ועמומים מאוד מקורותיהם באירופה לפני המלחמה, וגם האירועים מתקופת המלחמה מופיעים לרוב באורח קטוע ומטושטש.
אירופה, על נופיה ואוכלוסייתה, או ליתר דיוק, כמה חטיבות של היבשת הזאת, כפי שעוצבו בעיני רוחו של אפלפלד, מוצאות את מקומן ביצירתו, באורח רציף ואינטנסיבי, החל מקובצי הסיפורים "בגיא הפורה" (1963) ו"כפור על הארץ" (1965). בכמה מיצירותיו המאוחרות יותר מיקם אפלפלד את זירת ההתרחשות המרכזית בארץ ישראל. כך ברומן הראשון שלו, "העור והכותונת" (1973), ברומן "מכוָת האור" (1983), שעיקרו חוויית ההיקלטות של קבוצת נערים פליטי שואה בארץ, בנובלה "בארטפוס בן אלמוות" שנכללה בקובץ "הכתונת והפסים" (1983), ברומן "פתאום אהבה" (2001) וביצירות אחרות. ואולם בשאר יצירותיו חזר ומיקם אפלפלד את זירת ההתרחשות המרכזית באירופה, תופעה שבעטייה זכה לשלל טרוניות ממבקרים ישראלים.
במבט סינופטי על מכלול יצירתו – הכולל עד כה יותר משלושים וחמישה ספרים: קובצי סיפורים, נובלות, רומנים קצרים, אוטוביוגרפיה ספרותית, מסות ומחזה – אפשר לומר שהגיאוגרפיה האירופית שלו מורכבת משלושה מחוזות מרכזיים, שיש להם ייצוג במפות – אבל הם גם תוצרים של השלכות (פרויקציות) רגשיות והגותיות.
המחוז הראשון, שאותו אפשר לכנות "מושבת העונשין", הוא ייצוג בדיוני של המרחב האוקראיני שבו שוטט אפלפלד בתקופת השואה. המחוז השני, שאותו אפשר לכנות "ארץ הגומא", הוא ייצוג בדיוני של אותו חלק של בוקובינה שאיתו מזוהים, בראש ובראשונה, הוריו. את המחוז השלישי, שהוא ייצוג בדיוני של מקום מושבם של הורי הוריו, אפשר לכנות "המחוז הקרפטי".
אלה הם שלושה מחוזות שונים זה מזה ברבים ממאפייניהם. ברם-אולם, דרכי עיצובם הנבדלות מבוססות על עמדת יסוד אחת. עמדת יסוד זו התגבשה בנפשו ובתודעתו של הילד אהרן, כפי שעולה מעיון משולב בכל מפעלו הספרותי, במהלך שנות המלחמה. היא התבססה על תהליך של התכה רגשית והכרתית בין חוויותיו כיצור ניצוד על ידי יצורים אחרים, דומים לו, אבל לא לגמרי, לבין זיכרונותיו הזהותיים הקלושים מבית הוריו – שקיימו, כאמור, זיקה רופפת ליהדות, מלווה בגוונים אוטו-אנטישמיים מובהקים.
את שנות השישים של המאה העשרים הקדיש אפלפלד לעיצוב מחוז "מושבת העונשין". המחוז הזה, הייצוג הבדיוני של המרחב שבו שרד אפלפלד במהלך תקופת השואה, מעוצב כאדיר היקף אבל חדגוני מבחינת הפאונה והפלורה. זהו אזור כאוטי ואלים מאוד המשקף את מצבן התודעתי של הדמויות הראשיות. אלה הן דמויות נעות ונדות המתבוננות בעולם הסובב אותן באמצעות שתי פריזמות אתניות זהותיות, שאינן יכולות לדור זו עם זו באותה התודעה. מצד אחד, פריזמה הנראית כמזוהה לגמרי עם הפריזמה של האיכרים הגויים הפרימיטיבים-אנטישמים, ומצד שני, פריזמה שגלומים בה ניצני הכרה בשונות מהאיכרים מזה, ובדומות ליהודים מזה.
בשנות השבעים והשמונים התמקד אפלפלד בעיצוב מחוז "ארץ הגומא". המרחב הזה מעוצב באחת משתי נקודות תצפית שונות אך משלימות: זו של יהודי מתבולל המאמין ב"אירופה האוניברסלית" וזו של גויה ששירתה שנים רבות בבתים יהודיים.
"אירופה האוניברסלית" היא גורם שליט בעולם המחשבה והדמיון, כמו גם בתרבות הדיבור, הדיון והוויכוח של כל הדמויות היהודיות המתבוללות בספרי "ארץ הגומא". האזרחות במחוז המדומיין הזה נתפשת בכל סיפורי הקורפוס הזה כהשתייכות לקבוצה נבחרת של בני אדם שהשילו מעליהם סממנים "פרימיטיביים" של השתייכות שבטית, והצטרפו לקהילה שאין בה הפליות על בסיס דת וגזע. ואולם, וכאן מקור האירוניה החריפה בסיפורים האלה ("באדנהיים, עיר נופש", 1975; "תור הפלאות", 1978 ועוד), השוויוניות הזאת מתבררת כהמצאה מופרכת שמנעה מאלה שהמציאו אותה לראות נכוחה את הקטסטרופה המתרגשת עליהם.
העולם הנגלה לנו בסיפורי מחוז "ארץ הגומא" דרך נקודת תצפיתן של נשים גויות, עומד בסימן של ערבוביה בין שני מישורי הסתכלות: "המישור הפילושמי" – עיקרו האמונה של הנשים הגויות בנבדלותו ובנבחרותו של העם היהודי. ו"המישור האנטישמי" – עיקרו האמונה של הנשים הללו שהיהודים מועלים בייעודם, נוטשים את דת אבותיהם, מתנכרים למסורתם ולמנהגיהם המיוחדים. "הדת החדשה" של היהודים, "האמונה באוניברסלי", נתפשת בעיניהן כמין חיידק המאיים לחסל את כל הערכים של החברה המסורתית: האמונה בדת, בגזע, בערכי המשפחה וכו'.
הדמות הראשונה בכתבי אפלפלד שמממשת את נקודת התצפית הזאת היא קארולה, המשרתת הגויה הזקנה בנובלה "כאישון העין" (1973). דמות המופת מן הסוג הזה היא "קאטרינה", דמות הגויה הפילו-אנטישמית ב"קאטרינה" (1992). "קאטרינה" עובדת בבתי יהודים, מפנימה את מנהגיהם וטקסיהם ומזדהה עם מורשתם. היא אף חוברת לגבר יהודי ויולדת לו. הילד נרצח על ידי גוי אנטישמי, ובתגובה היא רוצחת אותו ומבתרת את גופתו. את תקופת מלחמת העולם השנייה עושה "קאטרינה" בכלא, לשם מתגנבות השמועות על רציחתם של "רוצחי האלוהים", ו"קאטרינה" מתאבלת על אהוביה היהודים. כשהיא יוצאת מן הכלא היא מחליטה לשמש נר זיכרון ליקיריה: "הרבה שעות הייתי משוטטת לאורך הפלגים. בגשם הייתי מוצאת מחסה בחורבות. היו אלה בתים יהודיים אשר הכול נעקר מתוכם, אבל לי היו חורבות אלה כמקדשים" (1992, 126-125). היא ממנה את עצמה לשומרת החותם של השבט היהודי. ברם, האקט הנאצל הזה מקבל משמעות גרוטסקית כשמתברר שהוא מבוסס על קביעתה "שאין עוד יהודים בעולם" (1992, 127).
המחוז הגדול השלישי בממלכה האירופית של אפלפלד הוא "המחוז הקרפטי", מקום מושבם של הורי הוריו של הסופר, כפי שהוא נתפש בעיני רוחו. גם סיפורי המחוז הזה מסופרים מנקודת תצפית מפוצלת, הדומה באופייה הכללי לנקודות התצפית האופייניות לשני הקורפוסים האירופיים האחרים של אפלפלד. ואולם כאן, המתח בין שני מישורי ההסתכלות נחלש והצטמצם. את מקומה של זיקת הגומלין המתוחה בין יהודים מתבוללים תלושים, המסמנים את הסובלימציה התרבותית האירופית מזה, לבין איכרים גויים שורשיים, המסמנים את הטבע ואת הטבעי מזה, תופשת זיקת גומלין מרוככת, יחסית, בין יהודים כפריים, תמימים ויראי שמים, חסונים וקרובים לאדמה, לעצים ולחיות, לבין איכרים גויים טיפוסיים. אמנם, גם כאן אין מדובר באידיליה בין היהודים לגויים. אפלפלד היה ונשאר סופר ספקן ואירוני. ואולם, בסופו של דבר, למרות כל הסייגים, "המחוז הקרפטי" נתפש כמחוז חפץ.
הרומן ה"קרפטי" הראשון של אפלפלד הוא "בעת ובעונה אחת" (1985). כאן נוצר ציר עלילתי הגותי שאפשר לכנותו, בעקבות סדרה האזרחי (2000, 179-199): "המסע אל המקומות הקדושים החרבים". ציר העלילה הזה מתממש ברוב ספריו של אפלפלד שראו אור מתחילת שנות התשעים ועד עתה: ב"עד שיעלה עמוד השחר" (1995), ב"אל ארץ הגומא" (2009), ב"מים אדירים" (2011) ועוד.
ההבדלים ההיסטוריים-תרבותיים בין סיפורי שלושת המחוזות הגדולים תואמים להבדלים בנימה הרגשית-תודעתית האופיינית להם. בסיפורי "מושבת העונשין" קיימת אווירה של ערפול, אימה ואי-ודאות. "ארץ הגומא" נצפית מבעד לעדשה ריאליסטית פיוטית מלוטשת, ואילו סיפורי "המחוז הקרפטי" מתווכים דרך פריזמה נוסטלגית-אלגית.
הסיפורת של אפלפלד, בעיקר זו שמוקדה "ארץ הגומא", קרובה במזגה ובאופייה הפואטי לסיפורת של הסופרים היהודים המרכז-אירופים של בין שתי מלחמות העולם. בין השאר לסיפורת של סטפן צווייג, ארתור שניצלר, יוסף רוט, ובמיוחד לזו של פרנץ קפקא.
בספריו האחרונים המשיך אפלפלד לעסוק בעולם שחרב, אך פתח את המנעד העלילתי. דוגמא לכך אפשר לראות בספר על חוד הצער (2012), שמתאר קבוצה של יהודים פרטיזנים ומשלב בין ראליזם לפנטזיה.
המשותף לחטיבות הסיפורת השונות של אפלפלד, לבד מקיום מתמיד של נקודת ראות אמביוולנטית מועצמת ביחס לתופעות הנצפות – משיכה והיקסמות מזה, ורתיעה, חרדה או איבה מסותרת מזה – הוא נוסח פיוטי-לירי-הגותי מובהק. אמנם, הנוסח הזה משתנה ומתגוון במהלך השנים, ברם אפלפלד הוא, בלי ספק, אחד הסופרים הליריים המובהקים והחשובים ביותר בספרות העברית, והוא מתחבר בהקשר זה לסופרים כא"נ גנסין, ג' שופמן ודוד פוגל.
במישור התמטי ממשיך אפלפלד בסיפורת העברית החדשה את עגנון (בעיקר זה של "אורח נטה ללון") ב"סינדרום אשת לוט"; כלומר, בכך שהוא מביט, לפחות למראית עין, יותר לאחור ופחות בהווה הדינמי מסביבו. ביחסו לחוויה הדתית או בלשונו ל"שפת כיסופיו", הוא קרוב לרליגיוזיות של ברנר. הוא קרוב לבני "דור המדינה", בעיקר לעמוס עוז וא"ב יהושע, בתחושה העמוקה של מבוכה יהודית ישראלית, מודרניסטית מעיקרה, אבל השכיל להעמיד דגם חלופי לדגם הריאליסטי-חברתי ולדגם הריאליסטי-סמלי ששלטו בסיפורת העברית של בני דורו.
ולבסוף, אפלפלד הרבה לכתוב על היהודים באירופה, בתקופות ובמחוזות שונים. בחירה זו נובעת, ככל הנראה, גם מן הניסיון לתאר ולהבין את מאה שנות הבדידות של העם היהודי בעת המודרנית ואת מצבו של האדם בכלל בתקופה רבת-תהפוכות זו. אבל גם, כמדומה, משום שהיהודים באירופה, בעיקר יהודי "ארץ הגומא" שלו, המתבוללים בין שתי מלחמות העולם, הם בבחינת בבואה מרתקת של היהודים החילונים בני זמננו במדינת ישראל.
אפלפלד נפטר בינואר 2018. לאחר מותו פורסם ספרו הפסגה שאותו לא הספיק אפלפלד להוציא לאור בחייו. במרכז הספר עומדת לוטה שלוס, שחקנית יהודייה ובתה למרכז רוחני הנמצא על פסגה של הר. ספר זה מתכתב עם יצירות קלאסיות של הספרות האירופאית במאה העשרים (כמו תומס מאן), ועם יצירתו המוקדמת של אפלפלד.

דודאי, רינה. "השפה הפואטית כאמצעי להתמודדות עם הטראומה של השואה בכתיבתם של לוי ואפלפלד". "מכאן" ה'. 2005. 110-101; הולצמן, אבנר. "דרכו של אהרן אפלפלד אל הקובץ '"עשן""'. "אהבות ציון". ירושלים: כרמל. 566-551; ליפסקר, אבידב. "חניכה מיסטית ואקסטטית של 'קדושה', על רקעה הלגנדרי של הנובלה "קאטרינה" של אהרן אפלפלד". "אפס שתיים" 1. אביב 1992. 98-87; מינץ, אלן. "חורבן". "תגובות בספרות העברית על אסונות לאומיים". ירושלים: מוסד ביאליק. 200-173; מירון, דן. "פנקס פתוח". תל אביב: ספרית פועלים. 1979. 59-49; קרמר, שלום. "ריאליזם ושבירתו". רמת גן: מסדה. 1968. 213-203; רתוק, לילי. "בית על בלימה: אמנות הסיפור של א' אפלפלד". תל אביב: חקר. 1989; שוורץ יגאל. "קינת היחיד ונצח השבט, אהרן אפלפלד – תמונת עולם". ירושלים: מאגנס והאוניברסיטה העברית. 1996; —. "מאמין בלי כנסיה: 4 מסות על אהרן אפלפלד". ירושלים: מאגנס. 2009; שניידר, שמואל. "הקיום והזיכרון, ביצירות אהרון אפלפלד ויוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים". ירושלים: כרמל. 2010. 166-15; שקד, גרשון. "גל חדש בסיפורת העברית". מרחביה: ספרית פועלים. 1971. 149-167;
Budick Miller Emily. Aharon Appelfeld's Fiction, Acknowledge the Holocaust, Bloomington & Indianapolis: Indiana University Press. 2005; DeKoven Ezrahi Sidra, Booking Passage, Exile and Homecoming in the Modern Jewish Imagination, University of California Press, Berkley, Los Angeles, London, 2000, 179-199; Ramraz-Rauch Gila. Ahron Applfeld: The Holocaust and Beyond. Bloomington & Indianapolis: Indiana University Press. 1994.

יגאל שוורץ

ספרים/כתבי עת/עיתונים שהופיעו בגוף הערך

אורח נטה ללון, אל ארץ הגומא, באדנהיים, עיר נופש, בגיא הפורה, בעת ובעונה אחת, הכתונת והפסים, העור והכותונת, כאישון העין, כפור על הארץ, מים אדירים, מכוָת האור, עד שיעלה עמוד השחר, עשן, פתאום אהבה, קאטרינה, תור הפלאות

ספרים/כתבי עת/עיתונים מן הביבליוגרפיה

אהבות ציון, אפס שתיים, בית על בלימה: אמנות הסיפור של א' אפלפלד, גל חדש בסיפורת העברית, הקיום והזיכרון, ביצירות אהרון אפלפלד ויוסף חיים ברנר ובכתבים אחרים, מאמין בלי כנסיה: 4 מסות על אהרן אפלפלד, מכאן, פנקס פתוח, קינת היחיד ונצח השבט, אהרן אפלפלד – תמונת עולם, ריאליזם ושבירתו, תגובות בספרות העברית על אסונות לאומיים

תגיות חופשיות

אלימות, דור המדינה, חילוניות, מודרניזם, מלחמה, פנטזיה, רליגיוזיות, שואה (ביוגרפיה), שואה (נושא יצירה)

מידע כללי

בקשר ספרותי עם
חפץ ברוך
מוקד גבריאל

משפיעים
ארתור שניצלר
יוסף רוט
סטפן צווייג
פרנץ קפקא

זהות אתנית/דתית
יהודי/ה

גיל בעת פרסום ראשון
30 (1962)

גודל ערך
ארוך

הציעו תיקון, הוסיפו מידע חדש או תמונה

    שלחו תמונה עם זכויות יוצרים:

    וידאו

    מתוך "סופרים קוראים", באדיבות מרכז הספר והספריות

    הערה חשובה

    הלקסיקון מעודד שימוש נרחב במידע שבו למטרות לימוד ומחקר. לפיכך, אפשר להוריד ערכים ושאילתות מן הלקסיקון למחשב האישי בקלות ובכמה תצורות. נבקש כי בכל שימוש שהוא בערכים ובשאילתות שבאתר, יינתן קרדיט הולם לאתר ולמחבר/ת הערך.
    בשונה מן הטקסטים שבלקסיקון, אין להעתיק או לעשות שימוש אחר בתמונות אשר באתר ללא הסכמה מפורשת מבעלי הזכויות עליהן.

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.