משורר ואמן בין-תחומי
נולד בתל אביב, ואת רוב שנותיו עשה בעיר זו. למד בגימנסיה "שלווה". בשנים 1954-1952 למד באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל צעיר התגלתה אצלו מחלת האסתמה, שגרמה לו התקפי חנק וליוותה אותו כל חייו. ב-1952 החל לפרסם שירים, בעיקר ביומון "קול העם", עיתונה של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), ואף הצטרף לתנועת הנוער של המפלגה, "בנק"י" (ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי). גבריאל מוקד היה הראשון שהבחין בכישרונו בעת שלמדו יחד בגימנסיה, והוא תמך שנים רבות ביצירתו ובכתיבה עליה. במקביל, אלכסנדר פן, שהיה העורך הספרותי של "קול העם", התרשם ממנו ועודד אותו. שיריו הראשונים הושפעו עמוקות מהפאתוס שבשירי פן ובתרגומי מיאקובסקי שלו, אבל כבר בשירים המוקדמים מורגשת גם היכרות עמוקה עם שירי שלונסקי, אלתרמן ובני דורם. עד מהרה התאכזב אבידן מהקומוניזם ומהשירה המגויסת, ופרש מ"בנק"י" ב-1953. זמן קצר עוד פירסם שירים של פאתוס סוציאלי מעורב בחרדה קיומית ב"על המשמר" המפ"מי ובשבועון "במאבק", אבל אחר כך ניתק את עצמו מן העולם הפוליטי והאסתטי של השירה המגויסת.
את ספר שיריו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים" (1954), הוציא בהוצאה שייסד לצורך העניין וקרא לה "ארד" (ראשי תיבות של "אני רוצה דפוס"). מיד עם צאתו לאור עורר הספר הדים רבים וקומם עליו מבקרים, אבל הוא הציב את אבידן, כבר בגיל צעיר, כמשורר מרכזי, מאתגר ומשפיע. בשירי הספר באה לידי ביטוי שליטה וירטואוזית בשפה העברית ובעיצוב הצלילי והמבני של השיר. אבל היכולת הטכנית לא היתה מרשימה כל כך אלמלא נוספה עליה פרסונה ייחודית. ואכן, כבר בגיל עשרים יצר אבידן בשיריו דמות משורר יוצאת דופן. זו היתה דמות פטאלית והרואית, שחיה בתוך פרדוקס והפיקה חדווה אפלה מן הסתירות הבלתי-מתיישבות שלה. דמות מלאה בתחושת הטרגיות של סופיות החיים ומגבלותיהם, ועם זאת מפגינה תשוקה לגבורה, להרפתקה, להתגברות על סופיות החיים ומגבלותיהם. "– – אָז נִדְהַר בִּרְחוֹבוֹת חֲנוּקִים, כְּמוֹ סוּסִים,/ וְהַדֶּרֶךְ,/ חַמָּה,/ מִתַּחְתֵּינוּ נוֹשֶׁמֶת, –/ וְנָרוּץ עַ ד הָ א וֹ ר/ וְנִמְעַד, גּוֹסְסִים,/ וְנַזְרִיעַ נָשִׁים בַּכִּכָּר מוּל הַשֶׁמֶשׁ, –/ וְהַלּבֶׁן יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו וְיָשִׁיר,/ וְאֲנַחְנוּ/ עַל דַּם-צַוָּארוֹ נְשַׂחֵק עוׂד" ("פתאום", "ברזים ערופי שפתיים").
לצד הדמות הספרותית פיתח אבידן דמות ממשית, שהיתה כעין המשך של הפרסונה השירית שלו. הוא ירש מהפוטוריסטים את ההתנגדות לדמות המשורר הצנועה, הנחבאת רק בטקסטים שלה, ואת התשוקה לפגוע ב"טעם הטוב". הוא עשה הכול כדי להיות "בִּינָן", כלשונו, ולא רק משורר, כלומר יצור בעל תבונה, שחי את מה שהוא כותב וממשיך את הטקסטים שלו בצורות שונות של הופעה בציבור ושל התגרות במהוגנות הציבורית.
הצירוף הזה, של הפרסונה הספרותית הפטאלית ושל הדמות הציבורית הפרובוקטיבית, ליווה את אבידן כל חייו. הוא פיתח ועיבד את האישיות הכפולה הזאת – שאהבה לדַמות את עצמה לנמר מזנק – מספר לספר, מפרובוקציה לפרובוקציה. בגלל האישיות המתריסה והגיבורית הזאת הוא עורר דחייה (לא זכה בפרסים יוקרתיים, ורק פרס ביאליק הוענק לו חודשים מעטים לפני מותו), אבל גם משך תשומת לב והשפיע על משוררים (למשל, השפעה עמוקה על יונה וולך). גם אחרי מותו ממשיכה אישיותו להוות מקור השראה למשוררים ישראלים ולאמנים רבים.
אבידן היה משורר מקורי מאוד, אבל אחד מסודות כוחו היה ביכולתו, בעיקר בראשית דרכו, לקלוט השפעות ספרותיות, לזהות מגמות רוחניות, לסמן שינויים תרבותיים רחבים. כבר ב"ברזים ערופי שפתיים" הפגין יכולת לקלוט לעומקה את הפואטיקה הנרגשת של אלתרמן ושלונסקי, ובאותה עת גם להפנים את הצורך לחרוג ממנה אל הפואטיקה המרירה והאירונית של ט"ס אליוט. הוא קלט את קסמה של השירה הפרולטרית של מיאקובסקי וברכט, אבל גם ידע למתוח עליה ביקורת קשה בשמו של אקזיסטנציאליזם שנלמד מקפקא, מקאמי, מתיאטרון האבסורד. הוא היה בעת ובעונה אחת משורר של בדידות מרה ושל ערגה לחיי יחד עשירים – באהבה, בפוליטיקה ובתקשורת הבינאישית, לכל רוחב הקשת של אפשרויותיה הרגשיות והטכנולוגיות.
הוא התבלט והגיע לבשלות בשירה לפני בני דורו האחרים, עמיחי, זך ורביקוביץ, וכך גם הפך למבטא מובהק של השינוי שחולל דורו. זה הדור שנטש את הקול הקולקטיבי והחגיגי של קודמיו ועיצב את הקול האישי יותר, הערירי יותר. הוא עורר ציפיות גבוהות, וטיפח את הציפיות האלה בשפע של הצהרות. הוא כתב ודיבר, בתערובת של מלכותיות וחיוך נונשלנטי, על תחושת הגדולה שלו, על מיוחדותו. הוא נהג לומר שהוא שליח של אלפא קנטאורי, מערכת הכוכבים הקרובה ביותר אל השמש, והוא פועל לא בתל אביב אלא מתל אביב. היה בו גם הומור, שנצמד ליומרה, אבל היומרה טילטלה טלטלות קשות את התגובה של ציבור הקוראים לשיריו. לאורך שנים ארוכות, בעיקר אחרי שנות השבעים, סבל אבידן מעורכים שלא פירסמו אותו, מבתי הוצאה שסירבו להוציא את ספריו, ממיעוט קוראים. הוא עצמו התקשה לגשר על הפער בין הדימוי העצמי של הנמר הגלקטי ובין פרנסה דחוקה והזדקנות הגוף, כאשר האסתמה אינה מניחה לו.
מותו בגיל 61, ב-11 במאי 1995, בא לאחר תקופה קשה של שקיעה בחובות כבדים והתמכרות לתרופות. לאחר מותו התעורר דיון ציבורי בשאלת אחריותה של החברה הישראלית לאמניה ולקשיי הפרנסה שלהם.
בקובץ שיריו הראשון ובשלושה שבאו אחריו ("בעיות אישיות", 1954; "סיכום ביניים", 1960; ו"שירי לחץ", 1962) יש משקל גדול לתחושת המחנק ולוודאות המוות. גם אם אלה מתקבלות באיזו גאווה שבראייה בהירה – שוב ושוב חוזרים בשירים מצבי מצוקה הנתונים ב"אור הסופי" – עדיין אבידן של העשור הראשון לכתיבתו הוא בראש ובראשונה משורר שדור שלם של משכילים ישראלים קיבל ממנו את החומרה ואת הרצינות של הבדידות: "מַה שֶׁמַּצְדִיק יוֹתֵר מִכּׂל/ אֶת […] הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵאוּשׁ הַגָּדוֹל,/ הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוׂתֶכֶת,/ שֶׁאֵין לָנוּ בּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת" ("ייפוי כוח", "בעיות אישיות"). בקבצים ראשונים אלה מופיעה הערגה אל כוח טוטלי, כוח שהוא לבדו יוכל להתגבר על הייאוש, אבל הוא מצוי מעבר לכוחם של בני אדם.
ב-1964 יצא לאור מבחר רחב מספריו הקודמים בתוספת שירים רבים אחרים: "משהו בשביל מישהו: מבחר שירים 1964-1952". מכל ספריו זה הספר שהגיע אל ציבור הקוראים הרחב ביותר. ספרי השירה שיצאו לאחר מכן בעברית הם: "שירים בלתי אפשריים ודו"ח אישי ממסע ל.ס.ד" (1968); "שירים חיצוניים" (1970); "שירים שימושיים" (1973); "שירי אהבה ומין" ו"שירי אהבה ומלחמה" (1976, שני מבחרים מצומצמים מספרים קודמים); "תשדורות מלוויין ריגול: שירים, תשדורות, מיסמכים" (1978); "שירים עקרוניים" (1978); "ספר האפשרויות": שירים וכו'" (1985); "אבידניום 20: מיטב שירים, תשדורות, מיסמכים וכו' 1985-1965" (מבחר מספרים קודמים, 1987); המפרץ האחרון, שירי סופת-המ"דבר" ושבעה שירי-רקע (1991). בין השנים 2012-2009 ראו אור ארבעה כרכים המכנסים את כל שירתו בעריכת ענת ויסמן ודוד וינפלד.
בספרים אלה היה אבידן בעיקר משורר אקספרימנטלי, שהדגיש יותר את הקשר בין השירה לבין התחומים הרחבים של הקומוניקציה האנושית, ואף העל-אנושית. לא במקרה הבליט בשמותיהם של אחדים מספריו את הרציפות שבין שירים לבין תשדורות אלקטרוניות ומסמכים אחרים המרחיבים עוד ועוד את אפשרויות התקשורת. אבידן של שנות השבעים והשמונים היה פחות המשורר של הבדידות הגדולה והייאוש הגדול, ויותר המשורר שראה את עצמו ראש וראשון ל"פוליטיקאים של הלשון", כשמו של אחד משיריו הידועים. ואולי הבדידות והייאוש לא נעלמו אלא הופיעו בדרך אחרת, שהוא עצמו ניסח אותה כך: "אֲנַחְנוּ מֶגָלוׂמָנִים יוׂתֵר מֵאֲשֶׁר מִיקְרוׂמָנִים,/ אֲבָל אֲנַחְנוּ הַרְבֵּה פָּחוׂת מֶגָלוׂמָנִים מִמְךָ,/ מִשׁוּם שֶׁאֲנַחְנוּ יוׂדְעִים עַל הַשָׂפָה הַרְבֵּה יוׂתֵר מִמְּךָ,/ מִבְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ אֲפִלוּ אַלְפִּית הַבִּטָּחוׂן שֶׁיֵּשׁ, מִשּׁוּם-מָה, לְךָ" ("הפוליטיקאים של הלשון", "ספר האפשרויות").
אבידן ראה את עצמו כיוצר בתנועה מתמדת, בהשתנות בלתי פוסקת. הוא יזם את תרגום שיריו לשפות רבות (הוא עצמו תירגם את עצמו לאנגלית) וגם תירגם שירה ומחזות; פירסם "דיגומים", כעין חיקויים על גבול הפרודיה, של משוררים ומתרגמים עבריים; כתב מאמרים משפיעים בביקורת הספרות והרבה מאמרים פוליטיים; הוציא תקליט וקלטת שבהם הוא קורא משיריו; פירסם ספר מחזות; פירסם ספר של שיחות עם מחשב שהותקנה בו תוכנה המדמה שיחה עם פסיכיאטר; ביים סרטי קולנוע; עסק באמנות פלסטית בטכניקות הקולאז' ובטכניקות אחרות והציג בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות; כתב ספרי ילדים; כתב מדריך לחיי הלילה של תל אביב; ויזם פרויקטים רבים של תקשורת באמצעים טכניים שונים, שרק מעטים מהם הגיעו לכלל מימוש.
הוא הותיר חותם עמוק בשירה העברית, אבל האפשרות להיות רק משורר נראתה לו צרת דעת. דמותו נחרתה בתודעה התרבותית של הישראלים בראש ובראשונה בזכות שיריו, אבל גם בזכות העושר והחדווה הפטאליים שהשקיע בכל סוגי התקשורת, בזכות התנועה המתמדת בין טקסטים לבין מעשים שמערערים את המהוגנות הציבורית, ובזכות הערגה אל הקומוניקציה של העתיד.

גורביץ', זלי. "היפוכו של אבידן". "הארץ" ספרים. 27.1.2010. 12-13; הירשפלד, אריאל. "לצוף לעומק הטבעי של הלשון". "ידיעות אחרונות" ספרות. 13.11.1987. 20, 25; וינפלד, דוד. "אחרית "דבר"". "אֲדַמִּלָּה". תל אביב: "ידיעות אחרונות". 2001. 186-191; ויסמן, ענת. "הזמן הפואטי של דוד אבידן". "בין ספרות לחברה – עיונים בתרבות העברית החדשה, מאמרים מוגשים לגרשון שקד". ירושלים: כתר. 2000. 395-409; מוקד, גבריאל. "חילופי גרסאות של משורר צעיר". "הארץ" ספרות. 21.7.1961; מוקד, גבריאל וברוך חפץ (עורכים). "עכשיו" 66. 1999. גיליון המוקדש לדוד אבידן; מירון, דן. "כינוס בטרם עת". "זמנים, מוסף לספרות ולאמנות". 12.12.1954. 4; קווה, יהודה. "אבידניום 2005". סרט בהפקת הטלוויזיה הישראלית. 2005; שחורי, דפנה. "השפה העברית היא, לדעתי, אחת השפות המעולות לשימוש ספרותי: דפנה שחורי מראיינת את דוד אבידן לרגל קבלת פרס ביאליק". "דבר". 18.2.1994. 25; שחם, חיה. "שירת אבידן בזיקה פרודית אל אלתרמן". "הדים של ניגון: זירת דור הפלמ"ח וחבורת 'לקראת' בזיקתה לשירת אלתרמן". תל אביב: הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת חיפה. 1997. 226-248.

נסים קלדרון וערן צלגוב