משוררת, מתרגמת ועיתונאית
נולדה וגדלה בחיפה. בוגרת תואר ראשון ותואר שני במדעי המדינה ותואר שני באוניברסיטת חיפה. עבדה ככתבת עיתון "הארץ" בעיר וכדוברת מחוז חיפה של משרד החינוך. לאימהּ, שהייתה ניצולת שואה – בשנות המלחמה התחבאה מפני הנאצים במרחק רחוב אחד מביתה של אנה פרנק, באמסטרדם – הקדישה כהנא כמה שירים, ובהם ״מְתַקְתַּקָּה״: "תַּמְצִית עֲלֵי וֶרֶד / וּמֶתֶק נָסוּךְ בַּסֵּדֶרִיּוּת / כְּמוֹ שׁוֹקוֹלַד לְנַעֲרָה / נֶחְבֵּאת עַל גַּג / גָּרָאג' נִשְׁכַּח בְּאַמְסְטֶרְדָּם / אִמָּא וְהַסְּלִיק הַמָּתוֹק / בַּמִּטְבָּח״ (״הקרנת חצות״, עמ׳ 36). בריאיון סיפרה כי אימה התקשתה לספר לה את קורותיה, וכי כשביקשה ממנה לספרם הפנתה אותה ליומנה של אנה פרנק. כהנא העידה כי הניסיון למצוא את רסיסי הסיפור של אימה ביומן המפורסם גרם לה לשאול שאלות רבות על המתח שבין יצירת ספרות והאמת ההיסטורית שהיא מייצגת.
ספר שיריה הראשון "הקרנת חצות" יצא ב-1989 בהוצאת ירון גולן. כשירתם של משוררים בני התקופה, שירתה אינה מחורזת או ממושקלת, והיא רזה במטפורות ובדימויים. באמצעות טכניקה סיפורית המתארת סיטואציות יום-יומיות, שיריה משחקים בין הקונקרטי למופשט. הניסיון לספר סיפור נתקע בחוסר יכולת לתאר תמונה שלמה וברורה, עקב המעבר בין השגרתי לבין הקוסמי ובין החוזר לבין המקרי. למשל, בשיר "בנק" הסיטואציה האפרורית בבנק מופרעת באמצעות דימויי הקהל לבעלי חיים, המעלים שאלות על מהות האנושיות, ובשיר "בוקר" החיפוש במוצרי הסופר מקביל לחיפוש הנפש אחר רֵעַ. בספר ניכרים גם ניצני הפמיניזם של שנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. השיר "גְּבִרְתִּי, מָה אַתְּ עוֹשָׂה" מתאר את המרד הקטן של האישה עקרת הבית בהוראות המוכתבות לה, ושירים כמו "סאלי", "זיוית" ו"דולי" מתארים את חייהן הקשים והמכוערים של נשים שגילו עצמאות מינית ותעסוקתית לכאורה, אך עדיין תלויות בגברים בסביבתן וחיות בעוני ובבדידות.
ספר שירה השני "שירה – עבודה" יצא בשנת 2012 בהוצאת "עמדה". השיר הנושא את שם הספר עוסק במתח שבין המילים לבין פרנסה, ובין חופש יצירתי לבין כורח: "לְהַחְנוֹת שַׁבְּלוֹנַת דְּרוֹר / מַתַּכְתִּי לְצַד בִּנְיָן / עַתִּיר אֶבֶן אֲמִינָה […] לְקַיֵּם תָּא / סְגֻלִּי פָּשׁוּט נָכוֹן / לְמִחְיָה, בִּתְחִלַּת מַחְזוֹר / תּוֹדַעְתִּי בְּמַלְכוּת הַמִּלִּים" (עמ' 63). כמו בספר הראשון, שיריה מתאפיינים בקונקרטיות ובסיפוריות, אך נראה שהזמן הרב שחלף מספר לספר אפשר לשירתה לפרוץ גבולות תמטיים, לזנוח מעט את העיסוק היום-יומי ולשאול שאלות מורכבות על זיכרון ושכחה, כמו למשל כיצד רסיסי הזיכרון של שלטון האנגלים בארץ מעצבים את היחסים בין הדוברת לבין המרחב הלונדוני שבו היא נמצאת, ואם המרחב עוין ושייך לכובש או שמא מזמין ושייך לשותפי גורל. מבחינה פואטית, הדוברת מנסה למצוא את דרכה בשאלות הגדולות של היסטוריה ופוליטיקה באמצעות מילים ושפה פרטית, ומשתמשת במשפטים ארוכים הנקטעים כקצב ההליכה והשוטטות בעיר, המבקשים להגיע למנוחה, למסקנה: "אֲנִי מְבִינָה לְפֶתַע לְאָן / פָּנַי מִזֶּה יוֹמַיִם: / לְסַיֵּם אֶת מַסַּע / הֲלַךְ הָרוּחַ / לְאֹרֶךְ פַּסֵּי מַחֲשֶׁבֶת / הַמֶּסֶר הַחוֹצֶצֶת בֵּינִי לְבֵינִי / תּוֹבָנַת הַסְכָּנָה עִם / הִתְנַהֲלוּת יוֹם רָגִיל,/ מַתְּנַת הָעִיר הַנִּפְלָאָה- / קָשָׁה הַזּוֹ" ("מבעד לצעיפי האי", עמ' 17).
ספרה האחרון עד כה, "לוֹנְדוֹנִיּות", ראה אור ב-2015 בהוצאת עמדה חדשה וכרמל. גם שירי הספר הזה עוסקים בהוויית העיר הגדולה, אך כאן מתואר המרחב הזר ככזה המאפשר יצירה והתנתקות מתחושת החנק שיוצר ההווי הישראלי המשפחתי. בספר זה כללה כהנא גם כמה שירים פוליטיים, המטילים את האשמה למלחמות על דתות העולם.
על שירתה לא נכתב רבות, אך אפשר לציין את ביקורתו החיובית של אלי הירש, שטען כי שירתה מתאפיינת במוזיקליות סדורה ולעיתים תזזיתית ומלאת אנרגיה. המוזיקליות הייחודיות הזו, לטענתו, מציבה את שירתה כחלק ממסורת שירת שנות השמונים הניסיונית ופורצת הגבולות, המתבטאת במהפכנות סגנונית ובחיפוש אחר דרכים חדשות להביע מוזיקה באופן מילולי. עמוס אדלהייט אפיין גם הוא את שירתה כשייכת למסורת זו, ובפרט למסורת של משוררי קבוצת "מקום", כגון אהרן שבתאי, מאיה בז'רנו וחזי לסקלי. לטענת אדלהייט, שירתה של כהנא מקיימת דיאלוג גם עם שירתם של ישראל פנקס ושל דליה הרץ, ומתאפיינת בליריקה מפוכחת המוסרת "חוויות מורכבות בתוך זרימה שירית טבעית".
אדלהייט, עמוס. "ארבעה דיונים דחופים". "עמדה" 29. 2013. 138–149; הירש, אלי. "נורית כהנא, שירה – עבודה". "ידיעות אחרונות". 18.9.2021; יגיל, רן. "נורית כהנא, משוררת נפלאה עם ספר חדש – 'שירה – עבודה'". "מעריב". 1.6.2012.
נעם קרון