סופר, מחזאי ופזמונאי
נולד בתל אביב וגדל ברחוב פרוג 15, בשכונת "מעונות עובדים", מעוז ההסתדרות וארץ ישראל העובדת. הוריו ילידי פולין. האב, אברהם שבתאי, היה פועל בניין, בעל הכרה מעמדית, שלימים שימש מנהל עבודה ב"סולל בונה". הוא אחיו של אהרן שבתאי, המשורר והמתרגם.
בנערותו היה חניך "השומר הצעיר" ואחר כך מדריך בתנועה. במחנה קיץ בקיבוץ מרחביה פגש את עדנה הנגבי (בתו של דוד הנגבי, מראשי תנועת העבודה ועורך ראשי בספרית פועלים), ולאחר השירות הצבאי נשאה לאישה. שתים-עשרה שנים התגורר הזוג בקיבוץ מרחביה, במהלכן נולדו הבנות חמוטל ואורלי. במשך כמה שנים היה שבתאי ממונה על ענף גידול החזירים בקיבוץ. ב-1967 שבו לתל אביב מתוך החלטה נחרצת של שבתאי להתמסר לכתיבה.
קודם שהגיע אל הפרוזה התנסה בכתיבת פזמונים ומחזות: ב-1965 כתב סיפור לילדים, "המסע המופלא של הקרפד", הכתוב כמחזה-מפוזמן. הוא כתב כמה מן השירים הנודעים ביותר בזמר הישראלי, ובהם "אהובתי שלי לבנת צוואר", "לפנות ערב", "ויִמלט קין" ועוד. הִרבה לכתוב שירים עבור התיאטרון, תוך שיתוף פעולה הדוק עם סשה ארגוב, מגדולי המלחינים בארץ. הוא תירגם משירי איציק מאנגר ובלדות מן האיים הבריטיים, ששילבו בין יסודות דרמטיים למשחקים וירטואוזיים במצלול ובלשון. כמחזאי זכה שבתאי להצלחה לא מבוטלת על במות התיאטרון בישראל: ב-1969 כתב את מחזהו הראשון, "כתר בראש", שהוצג בתיאטרון "הקאמרי", בבימויו של שמואל בונים. ב-1974 הועלה מחזהו "נמר חברבורות" בתיאטרון חיפה, בבימויו של עודד קוטלר. עוד כתב שבתאי את "מנדרגולה" (1971); "חיי קליגולה" (1975); את "הנבחרים" (1976) כעיבוד ל"אכראנים" מאת אריסטופנס, ועוד. במחזות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה המשיכה שלו אל הגרנדיוזי: "אצלו הכול אקסטרה-לארג"', אמר שבתאי על גיבור המחזה שלו "כתר בראש".
ב-1972 יצא לאור קובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא" (ספרית פועלים) וזכה ככלל לאהדת הביקורת, אהדה שאף הלכה וגברה עם השנים. עם זאת, דומה שלא היה בקובץ הסיפורים הזה כדי להכין את קהל הקוראים והמבקרים לרומן המונומנטלי שלו, "זכרון דברים", שיצא לאור סמוך למהפך הפוליטי של 1977 ונתפש כרומן שהצליח ללכוד את שקיעת מיתוס תנועת העבודה ודור המייסדים. הרומן פרש פנוראמה אדירת ממדים של החברה הישראלית, תוך שהוא מסיט את זירת ההתרחשות מן הקיבוץ והמשלט אל העיר ואל תושביה הזעיר-בורגנים. דומה ששבתאי היה לפה לדור שלם של עירונים שעד אותה עת נפקדו מן הספרות הקנונית. הפנוראמה האדירה הזאת נמזגה אל תחביר ייחודי שטרם נראה כמותו בספרות העברית: הרומן נכתב במשפט אחד וכמו-אינסופי, ללא חלוקה לפסקאות או לפרקים – משפט אליפטי שיצר מעין אחדות מרחבית של הזמן, שהצליחה לקיים זה לצד זה את העבר, ההווה והעתיד.
במרכז "זכרון דברים" הציב שבתאי דור בנים אבוד שהתקשה לפתח עצמיות משלו לנוכח עוצמתו המצמיתה של דור האבות המייסדים. אך מעבר לכתפיהם של האבות, שכמו חסמו את האופק ואת השמש מעין הבנים, חשף שבתאי את דור הסבים והסבתות, החיה את המשפחה המורחבת, השיב לצבר את שורשיו האבודים, וגילה כי בניגוד לאליק וחבריו (יצירי כפיו של משה שמיר) – הוא לא נולד מן הים. ביצירתו פירק שבתאי את דמות הצבר המיתולוגי שליוותה את הספרות הישראלית מראשיתה.
"זכרון דברים" נכתב לאחר ששבתאי לקה בלבו ב-1971, וייתכן שבעמידה מול פחד המוות יש משום הסבר לכוח הספרותי האדיר שפרץ ברומן. ב-1981 מת שבתאי מהתקף לב נוסף, והותיר אחריו רומן לא-גמור בכתובים. הרומן יצא לאור ב-1984 בשם "סוף דבר", בעריכת אלמנתו עדנה שבתאי וחוקר הספרות דן מירון. מירון צירף לספר אחרית דבר ובה הכריז כי זו "יצירת מופת של הספרות הישראלית" וש"יחד עם '"זכרון דברים"' היא קובעת את מקומו של יעקב שבתאי כגדול המספרים העבריים בדורו".
ההישג הגדול של שבתאי ברומן "זכרון דברים", ובאופן קצת אחר גם ב"סוף דבר", נעוץ בחיבור המיוחד המתקיים בהם בין הלשון למרחב: "לכתוב פרוזה זה כמו לטאטא את רחוב אלנבי במברשת שיניים מכיכר המושבות ועד הים", אמר פעם יעקב שבתאי, והצליח ללכוד בדימוי הזה משהו מן החיבור המיוחד המתקיים ברומנים שלו בין העיר ללשון, חיבור שמאפשר לדבר על המרחב האורבני במונחים של לשון ועל לשון במונחים של מרחב, ולדבר על שניהם באינטימיות יומיומית, אך בו בזמן סיזיפית. דומה שלא היה עוד סופר שזוהה כל כך עם העיר תל אביב, ש"המציא לה פנים", כמו שבתאי. יצירתו העמידה "נוסח" ששינה את פני הספרות הישראלית: היא הציעה סינתזה מיוחדת בין "מוזיקה של פרוזה" לייצוג כרוניקלי "יבש", ובין כתיבה ביקורתית לכתיבה רווית געגועים ואלגית.
שבתאי זכה לאורך השנים בשלל פרסים: ב-1964 זכה מחזה שכתב – "מתוך פרשת חייו של האנס ואלדמאר" – בפרס ראשון עבור המחזה המקורי מטעם המועצה לתרבות ואמנות. ב-1965 זכה ספר הילדים "המסע המופלא של הקרפד" במלגה של המועצה הלאומית לתרבות ואמנות. ב-1969 זכה הסיפור ""הדוד פרץ ממריא"" בפרס הסיפור הקצר לכבוד עשור לקיומו של כתב העת "קשת". ב-1978 זכה הרומן "זכרון דברים" בפרס מרדכי ברנשטיין. השופטים היללו את הרומן, "המעלה בדרך מקורית את סיפורן של דמויות ממציאות חברתית עירונית, שכמעט לא זכתה לעיצוב ספרותי", ואת הצלחתו "לשקף מציאות זו לא בדרך התיעוד הכמו-סוציולוגי, או הפרשנות הגלויה, אלא בדרך של פירוק המציאות וארגונה מחדש במסגרת קומפוזיציה רבת-פנים". ב-1984 זכה "סוף דבר" בפרס עגנון, וחבר השופטים הכריז ש"'"סוף דבר"' איננו רק הטוב שבספרי הפרוזה הסיפורית שהופיעו בזמן האחרון […] אלא שזהו ספר מופת המהווה את אחד משיאיה של הסיפורת הנכתבת כיום בארץ". במשאל שנערך בין קובעי הטעם במדינת ישראל, במלאות לה שישים שנה, נבחר הרומן "זכרון דברים" לרומן הטוב ביותר שנכתב מקום המדינה.
מלבד המחזות, שירי הזמר, הסיפורים והרומנים, הספיק שבתאי גם לכתוב תסריט במשותף עם אורי זוהר, לסרט "עיניים גדולות" (1974). בחינת מקומו של שבתאי בספרות ובתרבות הישראלית חושפת מתח לא-פתור בין תפישתו כמי שפירק ביצירתו את הדימוי האחדותי של הצבר ונתן ביטוי רב-קולי לחברת המהגרים הישראלית ההטרוגנית, ובין זיהוי חוזר ונשנה של שבתאי עצמו כסמל לצבר יפה הבלורית והתואר. דימוי זה ניזון במידה רבה גם מתמונה אחת של שבתאי הנער, שזכתה בפרסום והתגלגלה לכמה אירועי מפתח בתרבות הישראלית: ראשיתה בתמונת נער יפהפה, בבלורית ובמדי "השומר הצעיר", שהופיעה באלבום העשור למדינת ישראל. ב-1981, לקראת הבחירות לכנסת, שובצה תמונה זו בכרזת תנועת הימין "התחייה" והתנוססה על פני מודעות ברחבי הארץ. תמונה זו עוררה זעם ועוגמת נפש בשבתאי, שזוהה עם השמאל הישראלי. התמונה הופיעה שוב לאחר מות שבתאי בתערוכה במוזיאון תל אביב, "לחיות את החלום" (1989), ונראה כי מותו המוקדם של שבתאי חקק אותו בתודעה הישראלית בדמות הנער הנהדר היפהפה. נדמה כי קשה שוב להפריד בין יצירת המופת של שבתאי ובין מיקומו המיתי בתרבות הישראלית.
ספריו תורגמו לשפות רבות למרות הקושי הרב שבתרגומם. את "זכרון דברים" תירגמה דליה בילו לאנגלית ב-1983 בשם Past Continuous (בתרגום לאנגלית נוספה חלוקה לפסקאות) ואת "סוף דבר" ב-1987 בשם Past Perfect. רוזי דלפש תירגמה את "זכרון דברים" לצרפתית בשנות התשעים. בשנת 2014 הוקרן סרטה התיעודי של בתו מחוץ לנישואים, נעה שבתאי, שהיתה בת שמונה חודשים כשנפטר, המתחקה אחר קורות חייו.

זך, נתן. "קווי אוויר". ירושלים: כתר. 1983; חבר, חנן ומשה רון. "קרקס בחולות תל אביב". "עיר ואוטופיה". עורך: חיים לוסקי. תל אביב: החברה הישראלית למו"ל. 1989. 130-132; ליפסקר, אבידב. "היכן הדברים באמת: קריאה באקספוזיציה של '"סוף דבר"' לי. שבתאי". "עלי שיח" 30-29. 1991. 61-74; מירון, דן. "הזיכרון כאידיאה: '"זכרון דברים"' מאת יעקב שבתאי". "פנקס פתוח – על הסיפורת בתשל"ח". תל אביב: ספרית פועלים. 1979; סוקר-שווגר, חנה. "מכשף השבט ממעונות עובדים – יעקב שבתאי בתרבות הישראלית". תל אביב: מכון פורטר באוניברסיטת תל אביב והקיבוץ המאוחד. 2007; צורן, גבריאל. "על '"הדוד פרץ ממריא"' ליעקב שבתאי, רצנזיה מאוחרת". "סימן קריאה" 5. 1976; 469-473; קלדרון, נסים. "עד ה-17 במאי 1977". "סימן קריאה" 10. 1980. 431-449; שבתאי, עדנה. "תל אביב בפרוזה של יעקב שבתאי". "עכשיו" 56. 1991. 54-78.

חנה סוקר-שווגר