חוקר ספרות, ביבליוגרף וספרן
נולד באודסה, רוסיה (היום אוקראינה). רכש השכלה תיכונית ואוניברסיטאית בווילנה. ב-1942 סיים לימודי תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, וב-1958 השתלם באוניברסיטת לונדון. בן אחיו של חוקר הספרות יוסף קלוזנר, ואביו של הסופר עמוס עוז. דמותו מופיעה ברומן האוטוביוגרפי של עוז, "סיפור על אהבה וחושך". במשך שנים רבות היה מעובדי הספרייה הלאומית בירושלים, ובין השאר ערך את הביבליוגרפיה של כתבי מנדלי מוכר ספרים למפעל הביבליוגרפיה העברית.
מפעלו החשוב ביותר בתחום חקר הספרות העברית הוא ספרו "הנובלה בספרות העברית: מראשיתה עד סוף תקופת-ההשכלה" (1947), המפרט את ההיסטוריה של הז'אנר. הקדיש מאמץ אינטלקטואלי ניכר למיפוי התכונות המהותיות המאפיינות את הז'אנר, והמבחינות בינו לבין ז'אנרים קרובים. המתודה והרטוריקה שלו מבוססות על הפרדה עקבית וקפדנית בין השיח הפילולוגי האובייקטיבי על אודות היצירה הספרותית וההיסטוריה הספרותית מצד אחד, לבין התנאים החוץ-ספרותיים (גורמים פוליטיים, חברתיים או פסיכולוגיים) והטעם הספרותי הסובייקטיבי מצד אחר. בעוד שהשיח הפילולוגי מצוי במרכז הדיון שלו, שאר הגורמים נדחקים לשולי דיונו התיאורי המפורט, ולעתים אף נוקדני.
המתודה הפנים-ספרותית, וגם מזג הכתיבה הצנוע שלו, המסרב להתפלמס עם חוקרים אחרים או להתהדר בחידושים, אינם נטולי ערך גם בימינו. תחת הפולמוס האקדמי והפרשנות הנועזת, מעניק ספרו לקוראיו מניפה היסטורית-ספרותית רחבה, המבוססת על ידענות מפליגה בכל תקופותיה וזרמיה של הספרות העברית, וזאת לצד ידע נרחב ומעמיק בספרות העולם. קוראי הספר בני זמננו עשויים להפיק הנאה לא מבוטלת דווקא מכתיבה אובייקטיבית ושהויה, המציגה חתך היסטורי-ז'אנרי מתוחם ומועיל. באמצעות חתך זה מתאר קלוזנר, ביד יציבה, את התפתחות הנובלה העברית למן ראשיתה בספרות המקראית, דרך ספרות חז"ל וספרות ימי הביניים ועד לסוף תקופת ההשכלה.
בנוסף לדיון הפנימי בספרות העברית, קלוזנר מקפיד למקם את ההיסטוריה של הספרות העברית אל מול התפתחויות ספרותיות בספרות העולם. גישה זו באה לידי ביטוי גם בכתביו על הספרות הכללית, שבהם הטעים לעתים תכופות את האלמנט הכלל-אנושי המקבל את ביטויו המובהק ביותר במבע הספרותי. ניתן אולי לומר שהיאחזותו הנלהבת בערך הכלל-אנושי של הספרות היא הבעת העמדה היחידה שניתן למצוא בכתביו של פוזיטיביסט עקבי ומובהק כמותו. בהקדמתו ל"תולדות הספרות הכללית" בארבעה כרכים (1944), פרויקט מרשים שאותו ערך, שניתן להגדירו כאנתולוגיה ספרותית-פדגוגית מוערת, עמד על התפקיד המכריע בחשיבותו שמשחקת הספרות הכללית בביצור האתוס התרבותי שדודו, יוסף קלוזנר, נהג לכנותו "היהדות והאנושיות". בהקדמה זו, שנכתבה בשלהי מלחמת העולם השנייה, כתב קלוזנר כי לאחר הניצחון, ולמרות הזעם על אומות העולם, "יימצא מקום של כבוד בקרב אומות העולם גם לעם-ישראל, כמו שעמנו רכש מקום של כבוד לספרותו בקרב ספרויות העולם".

אמיר בנבג'י