סופר, מסאי, משורר ומתרגם
נולד בוורשה, פולין. במהלך מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו לברית המועצות. את תוואי נדודי המשפחה באותן השנים שיחזר לימים ברומן האפי "אלף לבבות" (1991; גרסה חדשה וערוכה בידי אלי הירש ראתה אור לאחר מותו של צלקה, ב-2008), כששלח את אחד מגיבורי הרומן, אלק צ'רניאק, להלך באותו המסלול עצמו. לאחר שנות נדודים בסיביר ובקזחסטן שבה המשפחה לפולין והשתקעה בוורוצלב. למד מדעי הרוח באוניברסיטה של ורוצלב, אך את החוויה המשמעותית שבמידה רבה עיצבה את דמותו כאמן, חווה מחוץ לכותלי האוניברסיטה. חוויה זו זכתה לכינוי "תמורת הגלות" ונוסחה במסה ושמה "חובות הילדוּת", שנכללה בקובץ המסות הראשון של צלקה, "סימניות" (1987).
צלקה מתאר במסה זו כיצד התוודע לראשונה לוורשה של המאה ה-18, עיר הולדתו בתפארתה, בציוריהם של בֶּלוֹטוֹ ונוֹרְבְּלֶן דה לה ז'וּרְדֶן. העיר המצוירת הוכיחה את אפשרות בריאתו של יופי מתוך האבדון והעידה על "אותה סגולה של האמנות לחולל תמורה" ("סימניות", 214). "תמורת הגלות", אם כן, היא שילוב בין יסוד מציאותי המעיד על תוהו וקרע לבין תואמו מתחום הדמיון.
עלה לארץ ב-1957, ולאחר שירותו הצבאי למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב (1961-1960). בראשית שנות השישים פרסם את הסדרה "מחברות לשירה", שכללה מבחרים משירת אמיר גלבע, ישראל פנקס, יהודה עמיחי, נתן זך ודליה רביקוביץ, בלוויית רשימות מפרי עטו של צלקה על עולמות היוצרים. את הרומן הראשון שלו, "דוקטור בַּרְקֶל ובנו מיכאל" (אגודת הסופרים בישראל ליד מסדה, 1967) פרסם לאחר שניסה לכתוב מחקר אקדמי על סטנדאל (באוניברסיטת גרֶנוֹבְּל) והתייאש, חי זמן מה בפריז ונדד בין ערים אירופיות שונות, ולבסוף שב לתל אביב באמצע שנות השישים.
דוקטור ברקל הוא רומן המתאר את מערכת היחסים בין מרצה לשעבר לשפות ולתרבויות הקלאסיות, לבין בנו הפרגמטי, שניהם מתגוררים בוורשה של שנות החמישים, עיר שטרם התאוששה מטראומת מלחמת העולם השנייה. זוהי יצירה שנכתבה לא רק על ידי אדם צעיר, שהיה בן שלושים ואחת בזמן פרסום הספר, אלא על ידי מי שלמד עברית רק עשר שנים לפני כן. גולמיותה של השפה ברומן הזה – שפורשה על ידי מבקרים אחדים כאי-שליטה מספקת בשפה העברית, ואילו בעיני אחרים כגילוי ראשון של הפואטיקה הצלקאית – מחדדת את הרעיון העומד בבסיסו של הרומן, והוא קיומם הסימולטני של "טוהר" וסלידה מן ה"טוהר" בעולמו של אדם אחד.
למעשה היו אלה שני פנים של יסוד אחד: יסוד לשוני, הממזג בין מבעיה של הנפש הפנימית, הטהורה, לבין הגעגוע לעולם שאינו של מלים, כלומר, געגוע לחיי מעשה טהורים, המאפיין את דמות האמן של צלקה על כל גלגוליה: דוקטור ברקל, פיליפ ארבּס מן הרומן בשם זה, דוקטור קְלֶטֶה מן הרומן "עננים" ואפילו המתאגרף טוֹלק שאפראן מן הרומן "כפפות". גיבורים אלה נקרעים בין חלום השלמוּת למימושו, בין ה"אידיאי" ל"ממשי".
כתיבתו אינה "ריאליסטית" גרידא. אותו יסוד המחולל בה את החריגה מן הריאליזם – סטייה עדינה, ולעתים כמעט בלתי מורגשת – מקורו בתבנית "אידיאית" כלשהי. עולמו מתאפיין בעימותים בלתי פוסקים בין רוח לחומר המשרים על רבות מיצירותיו אווירה של חיפוש מתמיד, שעשוי להתבטא בכמה אופנים: כמיהה אל הרחוק והבלתי מושג, התבוננות בקרוב מתוך רצון לפענח את רזיו, גילויי חיבה לשולי ולחריג – לא בגלל נידחותם האקזוטית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין את מקומם בזמן, שיוט בין תרבויות ולשונות שונות, השב פעם אחר פעם, בדרכים ראשיות וצדדיות, לנקודות מפתח בהיסטוריה האישית של צלקה (מלחמת העולם השנייה והעולם האירופי הישן, מזה, ארץ ישראל של שנות השלושים והארבעים ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל, מזה) וכן סקרנות שאינה יודעת שובע, המקיפה את כל תחומי התרבות והאמנות.
ערך את "משא", מוסף הספרות של "למרחב" (1970-1969) ואף שימש עורכו של רבעון אגודת הציירים "ציור ופיסול" (1982-1972). התעניינותו הרבה בכל תחומי האמנות – ובמיוחד בציור – באה לידי ביטוי הן בנושאים ששבו והופיעו ביצירותיו, הכוללות לא פעם דיונים בסוגיות אסתטיות, הן בסגנונות הכתיבה המגוונים שלו. במיוחד אמורים הדברים במסות – צלקה פרסם שלושה קובצי מסות: "סימניות", "דפים מהודקים באטב" (1993) ו"הפיתוי והשי" (1998), וכן קובץ אוטוביוגרפי מיוחד ושמו "ספר האלף-בית" "(2003) – ובז'אנר שצלקה החל לפתחו בדוקטור ברקל והוסיף לשכללו ב"פיליפ ארבס": הרומן המסאי, או המסה הרומנֶסקית.
יצירתו הגדולה ביותר, ה"אופוס מגנום" שלו, הוא הרומן "אלף לבבות". יצירה מונומנטלית זו, המעניקה צורה לשברי סיפורו האישי של מחברהּ, משלבת בין נקודת המבט האישית לתמה הגדולה, סיפור על המאה ה-20 (ובמיוחד הסיפור היהודי על המסע מן הגולה ארצה וההתערות בארץ), וסגנונו של צלקה מגיע בה אל שיא שכלולו. המזיגה בין התמות הגדולות לבין נטייתו הטבעית של צלקה אל ההקטנה, אל שימת הלב לפרטי-פרטים, כמו גם שבירתו של הרצף הנרטיבי וההצגה הכמו-קולאז'ית של רסיסי החוויות, האירועים והמראות, יצרו ברומן זה מרקם אפי חריג במבנהו ובהתכוונותו. אך גם אפוס זה, כמו כל יצירותיו, מציג את ההעדפה הטבעית של המרומז והסודי על פני המפורש והמוחלט, וכולל בתוך המסגרת רחבת היריעה סיפורים קצרים ועצמאיים, המשמשים מעין סם-נגד לכל קריאה "מכלילה", המנסה לאחות באופן מלאכותי את מקטעי ההוויה הדינמיים.
קובץ שיריו ותרגומיו "שירים ותרגומים" ראה אור ב-1986; מבחר מקיף מסיפוריו הקצרים, משחק המלאכים, ראה אור ב-1987. צלקה זכה בפרס ברנר (1976), בפרס היצירה (1974, 1991, 1997), בפרס אלתרמן (1992), בפרס אקו"ם עבור "עננים" ו"דפים מהודקים באטב" כספרי הפרוזה הטובים של שנת 1994, בפרס אקו"ם על מפעל חיים (2000), ובפרס ספיר על כתיבת "ספר האלף-בית" "(2004). ב-2018 הוצאת חרגול הוציאה ספר המקבץ את כל מסותיו בשם כל המסות.

דיקמן, עמינדב. "העונג מן הפסיפס". "מאזניים" ע"ג (2). נובמבר 1998. 17-16; הולנדר, אורי. "לקרוא את דן צלקה". תל אביב: אחוזת בית. 2011; הירש, אלי. "על "אלף לבבות"". "אלף לבבות". תל אביב: חרגול ועם עובד. 2008. 726-671; מירון, דן. "פנקס פתוח: שיחות על הסיפורת בתשל"ח". תל אביב: ספרית פועלים. 1979. 37-30; נגב, אילת. "שיחות אינטימיות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 1995. 237-231; שוורץ, יגאל. "כמו ציפור בכלוב". "סימן קריאה", גליון 10, 1980, 481-480; שקד, גרשון. "הסיפורת העברית 1980-1880" ה'. תל אביב: הקיבוץ המאוחד וכתר. 1998. 480-445.

אורי הולנדר