משורר, סופר, חוקר ומתרגם
נולד בכפר מע'אר ושם מתגורר כיום, בן למשפחה דרוזית. בוגר תיכון עירוני בחיפה, בעל תואר ראשון בלשון וספרות עברית ובמדעי המדינה (1973) ותואר שני בספרות עברית וכללית (1979) מאוניברסיטת חיפה. בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת בר-אילן (1989) על שירתו של אורי צבי גרינברג, שהשפעתו ניכרת ברטוריקה השירית שלו. פרופסור לספרות עברית וחינוך במכללת גורדון, וכן לימד ספרות עברית השוואתית באוניברסיטת חיפה במשך שנתיים. קובץ שיריו הראשון בעברית הוא "איך אפשר לאהוב" (1972), וקובץ השירה הראשון שלו בערבית הוא "שדים וקברים" (1974). חיבר מחקרים על ספרות ערבית ועברית בשפה הערבית, על ספרות פלסטינית בכלל, וניתוח של סופרים ומשוררים ספציפיים, לרבות מחמוד דרוויש, וכן גם ספר בערבית הפותח צוהר לספרות העברית.
פירסם תשעה ספרי שירה בערבית, וכן ספרים לילדים. בעברית פירסם שבעה ספרי שירה ורומן. מהדורה מכונסת של שיריו בעברית בשם "כל העונות: מבחר שירים 2006-1972" ראתה אור ב-2010. תירגם ספרי ילדים מעברית לערבית, ויחד עם עוד חמישה יוצרים ערך קובץ תרגומים מהספרות הערבית בישראל לשפה העברית, בשם "חיילים של מים", 1988. את היצירות בקובץ תירגם עם נביל טנוס, ומופיעים בו גם שני סיפורים קצרים פרי עטו. מתרגומיו לעברית: "תחיליות", קובץ שירים נבחרים משירת המשורר הסורי הידוע אדוניס (1989). יצירותיו תורגמו לשפות רבות והוא משתתף בפסטיבלי שירה בארץ ובעולם. חתן פרס ראש הממשלה לספרות ערבית (1984), פרס היצירה לספרות עברית (1987), פרס הסנט של העיר פריז (1990) ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2008). מייסד ומנהל פסטיבל "ניסן" הבינלאומי למשוררים במע'אר.
ברומן העברי שלו, "טבילה קטלנית" (1992), הוא מגולל את קורותיו של סטודנט דרוזי, הנשוי לאישה ערבייה קתולית, שהמפגש שלו ושל חבריו עם התרבות העברית מהווה עבורם שחרור מכבלי המסורת המשפחתית והעדתית. אמנם הגיבור אינו נקרע בין זהותו הישראלית ובין זהותו הלאומית, אך הוא מתרסק נפשית לאחר ביקור בכפרו, שבו הוא נדחה על ידי אביו. לרומן ערך סוציולוגי יותר מאשר ספרותי, והוא מותח ביקורת על השמרנות של החברה הדרוזית והערבית בישראל.
שירתו בעברית כתובה מתוך חשיפה עצמית וגילוי לב. היא משקפת לבטי זהות ומתארת אהבות שאינן יכולות להתקיים לאורך זמן ומקומות, בעיקר את ירושלים, לבנון וכפרו שבגליל. שירו "וגויים רבים ינהרו", שנכתב במקור בעברית, מוקדש למשורר יהודה עמיחי ובולטות בו האלוזיות המקראיות, שמאפיינות את כתיבתו בעברית, וההתייחסות המורכבת לנושא של סכסוכים ומלחמות: "וְגוֹיִים רַבִּים יִנְהֲרוּ לְשָׁם/ וַאֲנִי בֵּינֵיהֶם אֶהְיֶה:/ אָדָם שֶׁיִּשָּׂא לְאָדָם/ שִׁיר" (מתוך "מפגש ועימות: ביצירה הערבית והעברית", 1993, 271-272).
בשירתו בערבית בולטת ההתבוננות לנבכי נפשו של המשורר. עם זאת בולטת גם מגמה אחרת, פוליטית במהותה, שעניינה הפניית זרקור לסבלם של אזרחי לבנון, שאל הדרוזים שבהם הוא חש קרבת דם ונפש. מכלול שיריו משקף קשר עמוק לנוף מולדתו וגעגועים לחיים התמימים בכפר. בקובץ השירים בעברית "חזרתי אל הכפר" (1986) שתי תמות מרכזיות בשירתו מקבלות ביטוי מובהק: הגלות והשיבה. כך למשל בשיר ""חזרתי אל הכפר"", שבו כתוב: "חָזַרְתִּי אֶל הַכְּפָר/ כְּבוֹרֵחַ מִפְּנֵי הַתַּרְבּוּת/ וּבָאתִי אֶל הַכְּפָר/ כְּמִי שֶׁבָּא מִגָּלוּת אֶל גָּלוּת". בשיר זה בולט גם המיקוד בתמורות שעברו על הכפר, כאשר, לדוגמה, "כֹּל הַפַלַּאחִים שֶׁרָצִיתִי לָשִׁיר אִיתָּם/ …נַעֲשׂוּ פּוֹעֲלִים", דבר שבעצם הופך את המרחב המוכר לגלות, ואת השיבה לבלתי אפשרית. מוסיף ליפסקר (2010): "…אפשר לומר שהגלות והשיבה מן העיר אל הכפר ובחזרה, היא גם התנועה של המילה הכתובה מן השפה שחשבה את הגוף הכפרי בערבית, וכתבה אותו בעברית". שירתו המאוחרת, בעיקר בקובץ "בחמישה ממדים" (1991), שואבת ממסתרי הדת הדרוזית וכוללת הרהורים על משמעות החיים והמוות.

ליפסקר, אבידב. "לשון אחת שהיא שתיים: קריאה בשירי נעים עריידי". "כל העונות: מבחר שירים 1972־2006". תל אביב: גוונים. 2010. 7־11;
Elad-Bouskila, Ami. "The Other Face: The Language Choice of Arab Writers in Israel". Modern Palestinian Literature and Culture. London: Frank Cass. 1999. 32-62.

חנה עמית-כוכבי