משורר, סופר, מחזאי ומתרגם
נולד בווירצבורג, גרמניה, למשפחה מחוגי האורתודוקסיה היהודית הגרמנית, וקיבל בצד חינוך יהודי-דתי חינוך גרמני הומניסטי. המשפחה עלתה לארץ ב-1936, שהתה תחילה בפתח תקווה ואחר כך שנים רבות בירושלים. קיבל חינוך ציוני-דתי בבית הספר "מעלה". היה חייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה, וכאיש הפלמ"ח השתתף בקרבות קשים בשפלת החוף במלחמת העצמאות. אביו, שאליו היה קרוב מאוד, נפטר ב-1948. למד ספרות עברית ומקרא באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר כך לימד במוסדות חינוך והדרכה שונים. שיריו, שהחלו להיכתב בתוך מלחמת העצמאות, ראו אור בשנות החמישים הראשונות בעיתונות של השמאל הציוני הרדיקלי; אולם בשלב מוקדם למדי רחק המשורר הצעיר מן האמון בתהליך ההיסטורי הדיאלקטי, ובעצם בכל מהלך היסטורי כגורם המקרב את תיקון החיים האנושיים. המאה העשרים היתה בעיניו רצף הרסני מתמשך, המביא בלי הרף שפיכות דמים בעולם שהתרוקן לחלוטין מרחמים. עם זאת, הזדהה הזדהות מוחלטת עם זמנו ושאף להתבטא מנקודת מוצא של "כאן ועכשיו", לשדר ולעצב רגישויות עדכניות.
עם הופעת קובץ שיריו הראשון, "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955), הוכר כאחד המובילים העיקריים של מהלך התמורה בשירה העברית במעבר התרבותי מימי "היישוב" לתקופת המדינה. קובץ שיריו השני, "במרחק שתי תקוות" (1958), שבו הגיע סגנונו ה"מוקדם" לבשלות, חיזק מאוד הכרה זו, הקנה למשורר פופולריות דומה לזו של נתן אלתרמן בדור הקודם, ואף הביא לגל של חיקויים. מאז פירסם עמיחי אחד-עשר קובצי שירים נוספים, מהם נרחבים ומקיפים: "בגינה הציבורית" (1959); "שירים 1962-1948" (1963); "עכשיו ברעש" (1968); "מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול" (1973); "הזמן" (1977); "ולא על מנת לזכור" (1978); "שלוה גדולה: שאלות ותשובות" (1980); "שעת החסד" (1982); "מאדם אתה ואל אדם תשוב" (1985); "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" (1989); "פתוח סגור פתוח" (1998). אף כי השפעתם השירית של ספריו המאוחרים נפלה מזו של הראשונים, המשורר המשיך להתוות בהם בעקיבות את המהלך הפואטי המרכזי שלו, ועם זאת גם לפנות לנושאים ולדרכי מבע חדשים. קובץ שיריו האחרון, שהופיע כשנתיים לפני מותו, ובו סיכם את מפעלו בסדרה של פואמות רטרוספקטיביות, ריענן את ההכרה בו כבאחד מראשי המדברים בשירה הישראלית ורכש לשירתו דור חדש של מעריצים.
יותר מכל משורר ישראלי אחר זכה עמיחי להכרה בינלאומית. שיריו תורגמו ליותר משלושים לשונות, ובאחדות מהן אף יוצגו על ידי מבחרים מקיפים. מקובל לראותו כאחד המשוררים הבולטים של המחצית השנייה של המאה העשרים. הוא כתב גם שני רומנים, "לא מעכשיו לא מכאן" (1963) ו"מי יתנני מלון" (1971), וסיפורים קצרים שכונסו בכרך "ברוח הנוראה הזאת" (1961). אמנם מקומו בפרוזה הישראלית מצומצם בהשוואה למקומו בשירה, אבל ניתן להוכיח שגם בתחום זה סייע בפריצתה של הפרוזה הישראלית מן המתכונת הריאליסטית-האידיאולוגית ששלטה בה בשנותיה הראשונות של המדינה. מחזותיו ותסכיתיו כונסו בכרך "פעמונים ורכבות" (1968, מהדורה מורחבת 1992). כמה ממחזותיו בוצעו. הוא גם תירגם, בעיקר מגרמנית (אלזה לסקר-שילר, הרמן הסה, המחזה "ממלא המקום" של רולף הוכהות). זכה כמעט בכל הפרסים הספרותיים שמעניקה החברה הישראלית. היה הראשון מבני דורו שזכה בפרס ישראל לשירה (1982, עם אמיר גלבע).
עמיחי לא עסק בפולמוסים ספרותיים ובמלחמת דורות. עם זאת, האתגר שהציבה שירתו לפואטיקה ששלטה בסוף שנות הארבעים (מבית מדרשם השירי של שלונסקי ואלתרמן) היה נועז ובלתי ותרני. למעשה, הוא הציג אלטרנטיבה מקיפה למכלול הפואטי השליט שמצא לפניו. שירתו עיצבה מחדש את ממדי היסוד של ההתנסות האנושית: זמן, מרחב ומבע. עמיחי תקף את תפישת "הזמן", שהתמקדה ברגע החווייתי-האפיפאני מזה, ובמשך ההיסטורי-ההיסטוריוסופי מזה. הרגע החווייתי-המזדהר נראה לו מטעה וחסר תוכן בעולם של מלחמה, עושק ורוע. רק הניסיון האנושי המצטבר הוא שמבחין בין הרס לבניין; והמדובר הוא בניסיון האנושי היומיומי, ה"אפור", לא בניסיון משוררי ייחודי, שעמיחי כפר בתקפותו. בה במידה, ההיסטוריה המחברת כביכול אירועים בודדים ומשווה להם רצף התפתחותי, נראתה לו מושג ריק אך בעל עוצמה הרסנית, שכן באמצעותו נחטף האדם מחייו אל המלחמה, שאם במקרה היא אינה מתחוללת כעת במקומו שלו, הרי זה רק מפני שהיא עברה לזמן-מה למקום אחר.
עמיחי דחה את ההיסטורי, לפחות בחלקה המוקדם של שירתו. רצף "הזמן" המשמעותי היחיד הוא זה של הביוגרפיה האישית, המשכיות החיים בתוך הגוף הפיזי, שעלול בכל עת להיפגע והמוּעד למות. שירתו החזירה את השירה העברית אל האוטוביוגרפיה, ששלטה בה בעידן קודם. אולם בניגוד לשירת הרומנטיקנים העבריים (ביאליק, טשרניחובסקי וממשיכיהם), היא לא הציגה עצמה כאוטוביוגרפיה ייחודית של משורר, וכן נמנעה לחלוטין מאידיאליזציה של הילדות כעידן של רגישות מיוחדת, חזונית. הילדות היתה רק עידן של תום וחסות, אולם עיקר הרצף הביוגרפי עומד על התנסות מפכחת ומבגרת. משום כך אין חשיבות רבה לקו ההתפתחות הליניארי שלו. אדרבה, המשורר נוטה להיזכר בו במקוטע ובמהלך חשיבה אסוציאטיבי, המעלה פסיפס של זמנים ומחבר יחידות זמן (ומרחב) אלה לאלה בתוך רצף שאינו לוגי אלא אנלוגי; כלומר, רצף המאפשר השוואה מתוך עימות של יחידות חיים שלכאורה אינן קשורות זו בזו.
מבנה זמן מבוזר זה נובע גם מן החשד העמוק של המשורר בזיכרון כבכוח מקבע וכובל. חיות אמיתית מחייבת לא רק השתנות אלא גם שכחה. עם זאת, "הזמן" של עמיחי נטוע היטב במציאות שמחוץ לחיי האדם היחיד. החל בשיר המוקדם "אוטוביוגרפיה בשנת 1952" הרבה המשורר בציון תאריכים (ודווקא בספָרוֹת, שלא כנהוג בשירה, כדי לערטל את "הזמן" מכל חגיגיות), בציון גילו בעת כתיבת השיר, או בקביעות כגון "באמצע המאה הזאת" וכן באזכורים של מאורעות היסטוריים וביוגרפיים קונקרטיים. כל זה, כדי שרצף חיי היחיד לא יהיה מנותק מן הגורל האנושי הכללי ומאימת זמנו. הוא הקפיד לעסוק בזמן של האדם החושני הממוצע של זמנו – אמנם מתוך הפרספקטיבה הייחודית של חייו האישיים הפיזיים והרגשיים; החיים בתוך הגוף ובאמצעותו.
תפישת המרחב שלו עומדת אף היא בניגוד בוטה לכל מה שקדם לה בשירה העברית המודרנית. בעוד שזו האחרונה נרתמה למבצע ההיסטורי של כיבוש המרחב בשביל הדמיון היהודי שנותק ממנו, עמיחי לא ייחס חשיבות רבה לעיצוב המרחב ולמסירה השירית של "מלאותו". ברמה המטפיזית המרחב, ה"עולם", הצטייר לו חסר חשיבות משום שאלוהים רוקן אותו מרחמיו והפך אותו למרחב אכזרי וקטלני. בין שהריקון של העולם מרחמי האל נובע מהתרחקותו של האל מעולם האדם, ובין שהוא נובע דווקא מהתערבות זדונית והרסנית של האל בענייני העולם, המרחב שוב אינו יכול להוות קטגוריה חיובית, תומכת, ראויה לאהבת האדם ולתיאור שירי מפורט. עמיחי הרבה להציג את המרחב במושגים כמו-תיאולוגיים; אלא שהוא עשה זאת לא כדי לשוות לעולם משמעות דתית, אלא כדי לערוך בו דה-מיסטיפיקציה.
ברמה הביוגרפית המרחב מייצג רק רקע מתחלף ומתגוון, שרצף חיי האדם חולף מעליו. האדם הוא "מהגר" עקרוני. ראוי שלא לפתח זיקה חזקה מדי למקום, שכן גם בזיקה כזו יש כדי לקבע, לאבן, להמית. ה"מקום" האמיתי והייחודי הוא הגוף, ואף מקום זה עתיד להיבלע אל תוך החור השחור של המוות. משום כך רצף הקיום הוא בבחינת המשכיות של "פתוח" (חוסר המתאר ורפיסות המכל המחזיק את האדם לפני לידתו), "סגור" (חיים בתוך המכל הסגור של הגוף), "פתוח" (ההתפזרות וההתמוססות שבמוות). ברמה התיאורית מצטיין המרחב, מראשית שירתו של עמיחי, בדלות, בצחיחות, בהיעדר שפע, בהפסד ובאיבוד. משום כך יש צורך להעשיר אותו באמצעות לשון פיגורטיבית, העוקרת אותו מהקשרו הקונקרטי ומכניסה אותו להקשרים מופשטים או חברתיים או פסיכולוגיים.
על הלשון הפיגורטיבית הצבעונית המהממת של השירה הניאו-סימבוליסטית (אלתרמן) הגיב עמיחי לא בדלדול הרובד הפיגורטיבי של לשון השירה, אלא להפך, בהעשרה רבתי שלה, תוך ניתוקה מן ההקשר החושני ושילובה בהקשרים שכלתניים מופלגים. מכאן נטייתו לפתח אותה במסגרת של משחקי שנינה, השוואות שרק בריח של רעיון, או לעתים משחק מילים, מחבר בהן את האגף המדמה (ה"מוביל") לאגף המדומה (ה"נושא"). בדרך זו הביא לא רק ל"הורדתה" של הלשון הפיגורטיבית מן הכן הפיוטי הגבוה, אלא גם ובעיקר לניתוק הפיגורטיבי מן ההקשר השירי ולהצגתו כתהליך קוגניטיבי בסיסי, שבלעדיו לא תיתכן הכרה אנושית מצויה. כדי לקיים בו את החיות צריך המוח להשוות כמעט כל דבר לכל דבר, וככל שאגפי ההשוואה מרוחקים יותר זה מזה מבחינה עניינית וויזואלית, כן תגבר חיותו של המוח המתאמץ למצוא להם מכנה משותף. משום כך רשאית ההשוואה להיות שעשועית, שנינתית. בשירת עמיחי הלשון בכלל היא משאב הומוריסטי בלתי מתכלה. היא כלי משחק, ובה בשעה היא הגילום של החיים עצמם בתנועתה הבלתי-פוסקת, השומרת על עצמה מהתקבעויות והנוטה שלא לייחס ערך מוגזם למרכיבים יוצרי תחושה של סדר (משקל) ודוֹמוּת (חרוז), אף על פי שהמשורר יכול להשתמש בגורמים אלה (לרוב בחרוז) בעיקר כדי לחתור תחתיהם (באמצעות גלישות, חריזה פרימיטיבית במתכוון וכו').
שירת עמיחי עברה מהלך התפתחות ממושך. מסוף שנות החמישים ובמשך שנות השישים התהווה בה מהלך מתוך מגע עם הסימבוליזם (בייחוד זה של רילקה) והבלעת השפעתו בבסיס הפואטי המודרניסטי הפוסט-סימבוליסטי המובהק של שירתו. בשנות השבעים והשמונים חלו בה היסטים הגותיים שגררו תמורות פואטיות מסוימות. המשורר החל להתעניין בזמן שמעבר לגבולה של הביוגרפיה – "הזמן" ההיסטורי (המגולם באייקון של ירושלים לדורותיה), הפסיכולוגי והמטפיזי (ראו המחזור "הזמן"). כמו כן התעורר בו עניין בזהות לאומית, בתכונותיהם של יהודים ובחייהם כמשפחה על-היסטורית ועל-גיאוגרפית. הסכסוך היהודי-ערבי והמלחמות שהביא החלו להשתזר בתוך מרקם היסטורי, ובמסגרת זו כתב כמה מן השירים הרגישים ביותר על פולחני האבל ועל מרכיבים אחרים של מיתוס הזהות הישראלית. התפתחויות אלה ואחרות הביאו, בין השאר, להתרכזותו במחזור השירים הרחב, המאפשר בחינת נושא מצדדים שונים במסגרת של "אנטומיה" פואטית, לעומת התרכזותו בראשית דרכו בשיר הבודד. אולם כל התמורות הללו לא הסיטו את שירתו ממסלולה המרכזי ולא הביאו לשינויים מרחיקי לכת במרכיביה הפואטיים העיקריים.
אחר מותו רוכזו קובצי השירים שנדפסו בחייו בחמישה כרכים בכותרת "שירי יהודה עמיחי". הספרים אינם כוללים את כל שיריו. חסרים בהם שירים רבים שפורסמו ולא כונסו בספרים. כמו כן אין הם כוללים את המחזור המעניין של "שירי זיווה" מן הרומן "מי יתנני מלון". מהדורה ראויה של כל שירי עמיחי היא עדיין בחזקת מבוקש שלא התמלא.

ברזל, הלל. "יהודה עמיחי: ההוויה הזוגית". "משוררים בגדולתם: מסות מחקר על משוררים עבריים". תל אביב: יחדיו. 1983. 334-318; גולד, נילי. "לא כברוש: גלגולי אימאז'ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי". ירושלים ותל אביב: שוקן. 1994; זנדבנק, שמעון. "נוף הנפש: רילקה, אודן, עמיחי". "שתי בריכות ביער:" "קשרים ומקבילות בין השירה העברית" "והשירה האירופית". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1976. 173-214; מוקד, גבריאל. "פרס לשירה בגדולתה – אמיר גלבע ויהודה עמיחי". "בזמן אמיתי 96: מסות, מאמרים, רצנזיות ורשימות על הספרות העברית של דור-המדינה". תל אביב: עכשיו. 2011. 240-242; מירון, דן. "יהודה עמיחי: פתוח-סגור-פתוח". "הספריה העיוורת: פרוזה מעורבת 2005-1980". תל אביב: משכל. 2005. 397-413; מירון, דן. "שמירת הכלים ותיקונם: עיון ב'"עכשיו ובימים האחרים"' מאת יהודה עמיחי". "מול האח השותק: עיונים בשירת" "מלחמת העצמאות, מחזור ראשון". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה; ירושלים: כתר. 1992. 271-313; ערפלי, בועז. "הפרחים והאגרטל: שירת עמיחי 1968-1948: מיבנה, משמעות, פואטיקה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1986; צוויק, יהודית. "יהודה עמיחי: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988; קורצווייל, ברוך. "יהודה עמיחי". חיפוש הספרות הישראלית: מסות ומאמרים. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן. 1982. 221-257;
Abramson, Glenda. "Amichai's God". Prooftexts vol. 4 (2) 1984. 111-126; Gold, Nili Sharf. Yehuda Amichai: the Making of Israel's National Poet. Waltham, Mass.: Brandeis University Press; Hanover: University Press of New England. 2008.

דן מירון