סופר
נולד בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, חבל ארץ בדרום-מזרח פולין שהיה נתון בשלטונה של האימפריה האוסטרו-הונגרית מאז סוף המאה השמונה-עשרה. גדל במשפחה מסורתית, כשהוא נתון להשפעת אביו, שלום מרדכי צ'צ'קס, שהיה מוסמך לרבנות ונטה לחסידות, וסבו מצד אמו, יהודה הכהן פארב, שהיה אדם אמיד ונודע בבקיאותו בתלמוד. אמו היתה זו שקירבה אותו לספרות ול"שירה" וכן דאגה לטיפוח ידיעותיו בגרמנית, שהיתה שפת המדינה. בילדותו למד בחדר, אך עד מהרה נטש את מסגרת הלימוד המקובלת והמשיך בלימודיו בהדרכת אביו ובעזרת כמה מורים פרטיים שנשכרו עבורו. הוא החל בכתיבה עוד בהיותו נער, והחל מגיל שש-עשרה פירסם את יצירותיו בעיתונות היהודית בגליציה – הן בעברית והן ביידיש. הוא כתב סיפורים, שירים, וכן כתבות על הנעשה בעירו. מראשית דרכו זכה לעידוד ולתמיכה מצד סופרים ועורכים, במיוחד מצדו של שמעון מנחם לאזר, עורך "המצפה" בקראקוב. ב-1907 הוזמן ללמברג (לבוב) על ידי אליעזר רוקח, שייסד כתב עת בשם "העת", לשמש בו עוזר לעורך. כתב "העת" היה קצר ימים, אך השהות בלמברג העניקה לו הזדמנות למפגש ראשון עם קבוצת סופרים כותבי עברית שנהגו להתכנס בביתו של א"מ ליפשיץ, האיש שפרש עליו את חסותו.
מונע על ידי הרעיון הציוני, אך גם על ידי החשש מפני גיוס לצבא האוסטרי, החליט לעזוב את בוצ'אץ' ולעלות לארץ ישראל. בדרכו לארץ שהה זמן-מה בווינה, במחיצת דוד אמו היינריך צבי מילר, שהיה פרופסור ללשונות המזרח, שניסה לשווא לעודד אותו להישאר בבירת האימפריה ולהשתלב בלימודים אקדמיים. הגיע ליפו ביוני 1908, התיישב בנווה צדק, ועד מהרה התקבל לעבודה כעוזרו של ש' בן-ציון, שערך את כתב העת הספרותי "העמר". במרוצת שהותו ביפו מילא כמה משרות פקידותיות, וכן שימש כמורה פרטי לעברית. סיפורו הראשון בארץ ישראל היה "עגונות", והוא פורסם ב"העמר" בנובמבר של אותה שנה. לראשונה חתם ש"י צ'צ'קס על סיפור זה בשם ש"י עגנון, ומכאן ואילך היה מזוהה בשם זה. ב"עגונות" הופגנה לראשונה יכולתו המופלאה של עגנון לספר סיפור מודרני תוך שימוש נרחב במקורות הספרות היהודית. פרסומו של "עגונות" הפך את עגנון בן לילה לסופר ידוע ומוערך. ביפו כתב סיפורים על ההווי המקומי (כגון "תשרי"), אך את עיקר המוניטין שלו רחש עם פרסום הנובלה "והיה העקוב למישור", שמקום התרחשותה הוא בגליציה של מחצית המאה התשע-עשרה. יצירה זו הופיעה בו-זמנית כסיפור בהמשכים בכתב העת "הפועל הצעיר" וכספר בהוצאת י.ח. ברנר (1912). הסיפור עשה רושם עצום על קהילת הקוראים, כשאישים כמו יוסף אהרונוביץ, י"ח ברנר, ר' בנימין והרב קוק גומרים עליו את ההלל. הספר גם זכה למאמר ביקורת נלהב מידי פישל לחובר, שפורסם ב"הצפירה", מה שקבע את מעמדו ברפובליקה של הספרות העברית, הרבה מעבר לגבולות "הארץ".
בנובמבר 1912 יצא עגנון לגרמניה בעידודו של ד"ר ארתור רופין, שעמד אז בראש המשרד "הארץ"-ישראלי, ומה שנועד היה להיות מאורע זמני היה לשהות שהתארכה שתים-עשרה שנים. עגנון התגורר תחילה בברלין, בזמן מלחמת העולם הראשונה חילק את זמנו בין ברלין ללייפציג, ובתום המלחמה, לאחר נישואיו לאסתר מארכס (1920), התיישב באזור פרנקפורט – תחילה בוויסבאדן ואחר כך בבאד הומבורג. בברלין התקרב לחוגי האינטליגנציה הצעירה של בני הדור ה"פוסט-אסימילאטורי" בהנהגתו של מרטין בובר, שראו בו גילום נעלה של תרבות יהודי מזרח-אירופה, שכלפיה גילו יחס פולחני. אווירה זו עודדה אותו להרחיב ולהעמיק את הכתיבה על העולם המסורתי של מזרח-אירופה ("הנידח", "פולין: סיפורי אגדות"), שבה החל למעשה עם "והיה העקוב למישור". סיפוריו עוררו הד חזק וזכו להופיע בתרגום גרמני – בין השאר בכתב "העת" "דר יודה" בעריכת בובר – לפעמים עוד בטרם נדפסו בעברית. בצד כתיבת סיפורים חדשים עיבד בעת שהותו בגרמניה כמה סיפורים מן התקופה הארץ-ישראלית, ובראשם "תשרי" (שהיה ל"גבעת החול"). שני כינוסים ראשונים של סיפוריו – "בסוד ישרים" (1922) ו"על כפות המנעול" (1923) – יצאו לאור גם כן בגרמניה. ברם, את עיקר פרסומו קנה בזכות התרגום לגרמנית של "והיה העקוב למישור", פרי עטו של מקס שטראוס, שהופיע ב"יודישער פרלאג" בברלין ב-1919, וזכה לתפוצה רחבה ולהד חזק בעיתונות היהודית ואף הכללית. במהלך "תקופת גרמניה" נמנע עגנון מלכתוב על חוויית גרמניה, נושא שתפש מקום בולט בסדר היום הספרותי שלו בעיקר מאז סוף מלחמת העולם השנייה.
בברלין פגש עגנון, בתיווכו של בובר, את הסוחר ועסקן התרבות ש"ז שוקן (1915), פגישה ששינתה את חייו. שוקן, ששקד לטפח את רוח היהדות באמצעים שונים, בין השאר על ידי קידום הספרות העברית החדשה, היה בתוך זמן קצר לפטרונו, ושימש ככזה עד סוף ימיו. שוקן היה למשענת הכלכלית העיקרית של עגנון, העניק לו עידוד מוסרי, היה מעורב עד לפרטים בכתיבתו, וכן עודד אותו להתמיד בקריאת הספרות הגרמנית והאירופית – מהלך שהיה לו השפעה מרחיקת לכת על כתיבתו. ב-1930, לאחר שעגנון כבר עזב את גרמניה, ייסד שוקן הוצאת ספרים בברלין (הוצאת שוקן), שהיתה לאכסנייתו הספרותית גם לאחר שזו העבירה את פעילותה מברלין לארץ ישראל. שוקן דאג לפרסום של כתבי עגנון ברמה ובאיכות שלא נודעו עד אז בעולם הספר העברי, השקיע מאמץ עצום בהפצת הכתבים ואף סלל את דרכו של עגנון לפרסום סיפוריו בשפות אחרות. כשרכש את עיתון "הארץ" (1938) הוזמן עגנון להיות סופר הבית של העיתון, שנעשה במרוצת השנים מכשיר חשוב ביותר לקירוב סיפוריו אל קהל הקוראים המשכיל בימי היישוב והמדינה.
עגנון עזב את גרמניה בעקבות האירוע הטראומטי של שרֵפת ביתו בבאד הומבורג (יולי 1924). בעת השרֵפה היה מאושפז בבית חולים, אשתו וילדיו הקטנים (אמונה וחמדת) שהו בבית וניצלו בנס. השרֵפה כילתה את ספרייתו העשירה, וכן את כתבי היד שלו – בכלל זה ספר רחב ממדים בשם "בצרור החיים" על החיים היהודיים בפולין, שכבר נמסר על פרסומו, וכן הכרך הראשון של אוסף סיפורי החסידים שאותו ערך עם מרטין בובר. עם שובו לארץ ישראל – תחילה בגפו – החליט עגנון לקבוע את ישיבתו בירושלים, "כי רבים געגועי למקומות הקודש" – כתב אז לאשתו. תחילה התמקם במרכז העיר, אחר כך עבר למגורים זמניים בשכונת תלפיות בדרום העיר, וב-1931 השלים את בניית ביתו הפרטי, שבו שכן כמעט ארבעים שנה, ובו נכתבו רוב יצירותיו. שיבתו לארץ היתה כרוכה גם בתהליך של חזרה בתשובה, לאחר שעזב את הדת עם עלייתו הראשונה לארץ ישראל; מעתה הקפיד על אורח חיים של תורה ומצוות, מה שהעצים את דימויו הציבורי החריג על רקע הנוף של הקהילה הספרותית שהתקבצה בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהיתה חילונית במוצהר ומרחב הפעולה שלה היה בתל אביב.
בתלפיות השלים עגנון את עריכת המהדורה הראשונה של "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בארבעה כרכים, שהופיעה בהוצאת שוקן בברלין ב-1931, ושהתקבלותה הנלהבת על ידי הביקורת בארץ ובחוץ לארץ ביטאה את ההכרה המתגבשת ב"דבר" גדולתו. מהדורה זו כללה שני כרכים של סיפורים מקובצים ("מאז ומעתה" ו"על כפות המנעול") וכן שני כרכים ובהם הרומן הראשון שלו – "הכנסת כלה" – סיפור קומי שממנו עולה מראה דמותה של החברה היהודית המסורתית בגליציה של ראשית המאה התשע-עשרה. מרגע זה ואילך היה עגנון, בין שאר הדברים, לדמות המובילה ופורצת הדרך בתחום הרומן העברי, שעד אז הניב בעיקר בוסר. ב-1935 הופיע הרומן "סיפור פשוט", רומן משפחה המתרחש בגליציה של סוף המאה התשע-עשרה, על קו התפר שבין מסורת למודרניות. שיא כתיבתו של עגנון באותו עשור היה הרומן "אורח נטה ללון" (1939), שנכתב בעקבות ביקור קיץ בפולין, ושבו הציג עגנון באמצעות הטכניקה של סיפור בגוף ראשון את תהליכי ההתפוררות של יהדות פולין בעידן שבין המלחמות. את שנות מלחמת העולם השנייה הקדיש עגנון לכתיבת "תמול שלשום" (1945), שבו לראשונה, במסגרת רומן בעל ממדים אפיים, בחן את המציאות היהודית-ציונית בארץ ישראל כפי שזו נגלתה לו בתקופת העלייה השנייה: סיפורו של העולה יצחק קומר, הנע בין יפו לירושלים, בין עולם החול לעולם הקודש, וסופו שהוא מוצא את מותו בגין נשיכת כלב, שנוכחותו מלווה אותו כצל לאורך הסיפור כולו. "תמול שלשום" התקבל בזמנו, וכך גם היום, כיצירת מופת ספרותית וכייצוג מהימן, מתוחכם ומאתגר של העידן הציוני.
בד בבד עם כתיבת ארבעת הרומנים הגדולים – שהופיעו בטווח של חמש-עשרה שנה – המשיך עגנון בכתיבת סיפורים קצרים, סיפורים ארוכים ונובלות, חלק ניכר מהם הופיע על דפי היומון "דבר" בעריכת ברל כצנלסון, שלו היה שותף מאז הגיליון הראשון (1.6.1925), ולאחר מכן מעל דפי "הארץ". רובם הופיעו גם בספרים שראו אור בהוצאת שוקן – "בשובה ונחת" (1935); "אלו ואלו" (1941); "סמוך ונראה" (1950); "עד הנה" (1951). בצד טיפוח הז'אנר של האגדה והסיפור המסורתי ("בלבב ימים" – 1934) הוליך עגנון את הסיפור העברי למחוזות חדשים בכך שכתב סדרה של סיפורי מופת, חסרי תקדים בעברית, המתרחשים בסביבה יהודית מודרנית, תוך גילוי הבנת עומק למצבים אנושיים ולתהליכים פסיכולוגיים – דוגמת "פנים אחרות" (1932), "הרופא וגרושתו" (1941) או "פרנהיים" (1949). את היכולת לפתח נובלה בעלת איכויות ליריות הפגין ב"שבועת אמונים" (1943). כמו כן הבקיע עגנון דרך לסיפור הסוריאליסטי או ה"מטא-ריאליסטי" במסגרת סדרת סיפורי "ספר המעשים" שהחל בפרסומם ב"דבר" ב-1931, למגינת לבו של העורך ברל כצנלסון. סיפורים אלה יצרו את הרושם בדבר הקרבה הנפשית והצורנית של סיפורי עגנון לסיפוריו של פרנץ קפקא, אף שעגנון עצמו התייחס בביטול לזיקה זו. בגין סיפורים אלה – שלהם נודעה השפעה על צעירי הסופרים בדור שלאחר קום המדינה – נחשב עגנון בשעתו למודרני שבסופרים.
אף שההישגים העיקריים שנרשמו לזכותו היו בתחום הסיפורת, מרכיב חשוב בכלל עבודתו הספרותית הוא עבודת הכינוס. בנדון זה המשיך במודע את דרכם של יוצרים כמו ברדיצ'בסקי, ביאליק ובובר. האנתולוגיות הראשונות שהעמיד הופיעו עוד בגרמניה ובגרמנית, זאת בהזמנת ה"יודישער פרלאג", אך את דרכו העצמאית בתחום החל בעבודתו המשותפת עם בובר על "ספר החסידות" שנועד להיות הכינוס המקיף והעדכני ביותר של הסיפורת החסידית, במתכונת דומה לזו של "ספר האגדה" לביאליק-רבניצקי. ב-1938 פירסם עגנון את "ימים נוראים", אוסף של סיפורים ומדרשים לראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה, שהיה מבוסס על קרוב לאלף ספרים מן הספרות המסורתית שמהם נברר החומר, לוטש וצורף יחד בספר החדש. "ימים נוראים", במקור העברי וכן בתרגום לאנגלית, היה אחד מספריו הנפוצים ביותר של עגנון, ובמשך שנים תפש מקום בארון הספרים שבבתי הכנסת. בנוסף שקד עגנון על עוד אנתולוגיות, שהופיעו בחייו במתכונת חלקית בלבד, ובצורה נרחבת לאחר מותו: "אתם ראיתם: פשטים ומדרשים" (1995); "ספר סופר וסיפור: סיפורים על ספרים ועל סופרים" (1998); ו"סיפורי הבעש"ט" (1987ׂ). פרסומים אלה חשפו את מרכזיותה של חטיבה ספרותית זו בכלל כתביו של עגנון.
ב-1953 יצאה לאור בהוצאת שוקן מהדורת "כל סיפוריו של שמואל יוסף עגנון" בשבעה כרכים. ב-1962 נוסף לה הכרך השמיני – "האש והעצים" – ובכמה מהדורות נכלל גם הלקט "ימים נוראים". היתה זו המהדורה הקנונית של כתבי עגנון, שכללה את רוב יצירתו מאז 1908. חלקים ניכרים מן הסיפורים הובאו בנוסח מתוקן, שכן עגנון נהג דרך קבע לשכתב את סיפוריו, לעתים עד כדי כתיבת הסיפור מחדש יותר מפעם אחת (למשל: "עגונות", "בדמי ימיה"). מהדורת שבעת הכרכים זכתה לתפוצה עצומה, ובתור שכזאת נודעה לה השפעה רבה על קהל הקוראים והכותבים בעברית. היא היתה גם הבסיס להוראת כתבי עגנון בבתי הספר. בצד סיפוריו שהוכרו כבר אז כסיפורים קלאסיים הכילה המהדורה כמה מיצירות המופת שלו שהתפרסמו לאחר קום המדינה – בכללן "תהילה" (1950), "המלבוש" (1951) ו"עידו ועינם" (1952). לאחר חתימת המהדורה נטתה כתיבתו של עגנון לעבר שימור צורות החיים שנידונו לכליה ולתיעודו של העבר היהודי ופחות לכיוונה של הספרות היפה כמטרה לעצמה. תהליך זה הוא תגובה מאוחרת יחסית של עגנון לשואה, שעליה כמעט נמנע מלכתוב בעת התרחשותה. הבולט מבין הספרים שנכתבו אז הוא "עיר ומלואה", ספר זיכרון רחב היקף לקהילת בוצ'אץ' שחרבה בשואה, המשלב סיפורים קצרים וארוכים, כרוניקה היסטורית, זיכרונות וחומר אתנוגרפי לרוב. הספר ראה אור במסגרת כרכי העיזבון ב-1973. במקביל זנח עגנון את כתיבת הרומן "שירה", שפרקים ממנו פורסמו עוד בחייו, ושגם הוא ראה לבסוף אור במסגרת כרכי העיזבון (1971).
כתיבתו של עגנון עוררה מאז ראשית דרכו התעניינות רבה והניבה מאות מאמרים וספרים – חלקם הופיעו בחייו וחלקם לאחר מותו. מיטב המבקרים וחוקרי הספרות התגייסו לעבודת הפרשנות של כתביו – בכללם דב סדן, ברוך קורצווייל, משולם טוכנר, גרשון שקד, הלל ברזל, אברהם באנד, אברהם הולץ, שמואל ורסס, דן מירון, דן לאור, ניצה בן-דב, מיכל ארבל, יגאל שוורץ ואחרים. חוקרים אלה לא רק הציעו קריאות שונות של עגנון, אלא נתנו בעבודתם ביטוי לאסכולות ולמתודות שונות בחקר הספרות, ובכך היה חקר עגנון למעבדת הניסוי הגדולה של הביקורת העברית. היקף הכתיבה הפרשנית על עגנון עולה בכמה מונים על כל מה שנכתב על אודות סופרים אחרים בעת החדשה – בכללם ח"נ ביאליק. עבודות פרשנות אלה התמקדו ברובן בניתוח פרטני של סיפורי עגנון, אך בתוך כך נתנו סימנים בכלל יצירתו: היקף הראייה של הניסיון ההיסטורי היהודי במשך מאה וחמישים שנה, ההכלה של החוויה היהודית במזרח-אירופה, גרמניה וארץ ישראל, יכולת התמרון בין מסורת למודרניות, השליטה הווירטואוזית במקורות הספרות היהודית והשימוש הפורה בהם ככלי אמנותי, שלמות הביצוע של צורות הסיפור השונות (הסיפור הקצר, הנובלה והרומן), המצאת סגנון ששורשיו נטועים במלוא רבדיה של הלשון העברית והנושא עמו חותם ברור ומובהק של הכותב, וכן קליטה של צורות ומסורות מן הספרות האירופית ואף יצירת שוויון ערך בין הספרות העברית החדשה לבין מיטב הספרות העולמית.
בחייו זכה עגנון לכיבודים ולפרסים רבים: פרס ביאליק (1935), פרס ישראל (פעמיים – 1954, 1958), תוארי דוקטור כבוד בארץ ובחו"ל ופרס נובל לספרות (עם הסופרת היהודייה כותבת הגרמנית נלי זק"ש), שהוענק לו ב-1966. עם קבלת פרס נובל היה עגנון לסופר העברי הנודע בעולם, תרגום יצירותיו לשפות לועזיות הלך והתרחב (אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, ספרדית, השפות הסקנדינביות ועוד), ובכך סלל את הדרך לספרות העברית בת ימינו להפוך מספרות מקומית לספרות בינלאומית. לאחר קבלת הפרס בשבדיה ערך עגנון מסעות לבריטניה, לצרפת ולארצות הברית – חריגה בולטת מאורח חייו, שאופיין על ידי הסתגרות בביתו, הינזרות מכל מלאכה והתמכרות טוטלית לכתיבה. ואף שהרחיק עצמו מן הפוליטיקה, חתם עגנון לאחר מלחמת ששת הימים על הכרוז של התנועה למען ארץ ישראל השלמה, וזאת תחת עוצמת הרושם של איחוד ירושלים והשיבה אל הכותל המערבי. ביולי 1969 לקה עגנון בשבץ מוחי, הוא אושפז בבית החולים "הדסה" ולאחר מכן בבית החולים הגריאטרי ע"ש הרצפלד בגדרה. ב-17 בפברואר 1970 הובהל לבית החולים "קפלן" ברחובות ושם נפטר. על פי החלטת ממשלת ישראל נערכה לו הלוויה ממלכתית, והוא נקבר – בהתאם לצוואתו – בבית הקברות שעל הר הזיתים בירושלים. בשנים שלאחר מותו הוציאה בתו, אמונה ירון, חמישה-עשר כרכי עיזבון שכללו את פזורת יצירתו שלא כונסה, יצירות ופרגמנטים שנותרו בכתב יד וכן שלושה כרכי איגרות. עוד בחייו של עגנון נמסר ארכיונו לבית הספרים הלאומי, שם נוסדה "יד עגנון". לאחר מותו היה "בית עגנון" בירושלים למוסד ציבורי המשמש כמוזיאון וכמרכז לטיפוח מורשתו. שמו של עגנון היה לשמם של רחובות רבים בערי "הארץ", ודיוקנו מתנוסס על שטר הכסף בסך חמישים ש"ח שהנפיק בנק ישראל.

אורבך, א"א ודב סדן (עורכים). "לעגנון שי: "דבר"ים על הסופר וספריו". ירושלים: הסוכנות היהודית. 1966; בן-דב, ניצה. "אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון". תל אביב: עם עובד. 1997; ברזל, הלל (עורך). "שמואל יוסף עגנון: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו". תל אביב: עם עובד וקרן תל אביב לספרות ואמנות ע"ש יהושע רבינוביץ. 1982; הירשפלד, אריאל. "לקרוא את ש.י. עגנון". תל אביב: אחוזת בית. 2011; ורסס, שמואל. "ש"י עגנון כפשוטו". ירושלים: מאגנס. 2000; ירון, אמונה. "פרקים מחיי". ירושלים: שוקן. 2005; לאור, דן. "חיי עגנון: ביוגרפיה". ירושלים: שוקן. 1998; מירון, דן. "הרופא המדומה". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995; סדן, דב. "על ש"י עגנון: מסה עיון וחקר". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1979; קורצווייל, ברוך. "מסות על סיפורי ש"י עגנון". ירושלים: שוקן. 1976; קרויאנקר, גוסטב. "יצירתו של ש"י עגנון". בצירוף מסת מבוא מאת דן לאור. תל אביב: מוסד ביאליק. 1992; שקד, גרשון. "אמנות הסיפור של עגנון". תל אביב ומרחביה: ספרית פועלים. 1973; שקד, גרשון ורפאל ויזר (עורכים). "ש"י עגנון: מחקרים ותעודות". ירושלים: מוסד ביאליק. 1978;
Band, Arnold J. Nostalgia and Nightmare: a Study of the Fiction of S.Y. Agnon. University of California Press, 1968; Goldberg, Isaac (Ed.), Samuel Joseph Agnon: A Bibliography of His Work n Translation. Ramat Gan: The Institute for the Translation of Hebrew Literature, 1996.

דן לאור