משורר ועורך
נולד במלינוב, ווהלין, אוקראינה. בילדותו קיבל חינוך עברי ומסורתי. במלחמת העולם הראשונה ובשנות המהפכה עזב את ביתו והתגורר במקומות שונים באוקראינה ובדרום-רוסיה, ובין השאר היה מורה לעברית. עם סיום המהפכה הבולשביקית שירת כמה חודשים כחייל בצבא האדום, והגיע ב-1917 ליקטרינוסלב, שם פגש לראשונה את שלונסקי ואת אברהם וילנסקי, לימים חתנו של המשורר שאול טשרניחובסקי. לאחר פרוץ הפרעות ב"תחום המושב" בימי מלחמת האזרחים עזב את הצבא, וב-1920 עלה לארץ וניסה להתערות בשׂרונה שבגליל התחתון, ואחר כך בעבודות ייעור בבן-שמן. עד 1921 ניסה, עם שלונסקי ועם המאירי, לייסד כתב עת ספרותי בשם "טרפים", אך הניסיון לא צלח. בשנים 1922-1915 כתב יומן שכינה אותו "יומוני", המתעד את ימי נעוריו באוקראינה עד סוף "תקופת העמל" שלו במסגרת מפעלי העבודה והיישוב של בני העלייה השלישית. יומן זה הוא מן התעודות האישיות המפורטות והחשובות של תקופה זו. נמנה עם משורריה הייצוגיים של העלייה השלישית.
את שיריו הראשונים, מימי נעוריו ומארץ ישראל, פירסם ב"השלוח" (שירו הראשון פורסם ב-1908) וב"הדים" בעריכת יעקב רבינוביץ ואשר ברש, שניהם סופרים מדור העלייה השנייה, שקיים עמם זיקה נמשכת עד ראשית שנות השלושים. יצירתו הראשונה שפורסמה בדפוס נכתבה בשנים תרפ"ג-תרפ"ד (1924-1923), הפואמה "מסדה" ("הדים", 1927) בת שישה פרקים, והיא כעין יומן לירי המתעד את ימי נדודיו באוקראינה בשנות המלחמה ואת שנות ההתלבטות של חלוצי העלייה השלישית בארץ. לצד הפואמות הארץ-ישראליות של אורי צבי גרינברג ושל שלונסקי, נעשתה יצירה זו לטקסט הספרותי הייצוגי ביותר של אתוס ה"אף-על-פי-כן" נוסח יוסף חיים ברנר, סופר העלייה השנייה, שנרצח שנה אחרי עליית למדן לארץ ישראל ומופיע כדמות מופת של גיבוריה החלוצים של "מסדה". ביסוד האידיאולוגיה של הפואמה מונחת תפישת הרציפות ההיסטורית היהודית ("לא נותקה השלשלת"), המחייבת את כוח ההתמדה של מפעל ההתיישבות הציונית חרף הסבל הרב המשוקע בו ולמרות המחיר הגבוה שמשלם הפרט כדי להגשים את מאוויי הקולקטיב הלאומי. ערכיה האידיאולוגיים של "מסדה" נוצקו לתוך תבנית סגנונית מובהקת של האקספרסיוניזם העברי הארץ-ישראלי, כפי שעוצב בידי משוררי אותו דור באמצע שנות העשרים. סגנונה מצטיין ברטוריקה נמרצת, בציוריות נטורליסטית מודגשת ובפרוזודיה דינמית של חילופי משקל וקצב (למדן הנהיג לראשונה את ההטעמה הספרדית), התארכות והתקצרות של טורי השיר ומבנים טיפוגרפיים מודרניסטיים. "מסדה" נדפסה בעשרות מהדורות והיתה ליצירה השירית בעלת החיים הספרותיים הארוכים ביותר בהשוואה ליצירות בנות תקופתה.
ספרי שיריו האחרים – "ברתמה המשולשת" (שטיבל, 1930); "מספר הימים" (1940); "מחנים" (1940); "במעלה העקרבים (1945) – הם במידה רבה המשך רעיוני ל"מסדה", ועמוסים במוטיבים מקראיים המכוונים לאותה השקפה של רציפות היסטורית בין העם לספרותו ולארצו הישנה-חדשה".
אפשר שנאמנותו של למדן לנושאיה, לרעיונותיה ולסגנונה של ספרות העלייה השלישית הרחיקה אותו מן המהפך המודרני שהחל להתחולל בספרות העברית עם הופעת שירת אלתרמן, לקראת סוף שנות העשרים. נאמנות זו הציבה אותו שלא מרצונו בעמדת מתנגד לחוג משוררי "כתובים" וגרמה קרע בינו לבין דובריה של המודרנה הזאת, ובעיקר המובהק שבהם, אברהם שלונסקי, ידידו לשעבר והמשתתף הבולט של כתב העת "כתובים". התרחקותו מהמרכז המודרניסטי החדש של חבורת שלונסקי-אלתרמן הביאה אותו בסופו של דבר להחלטה להיות קובע סדר-יום ספרותי מטעם עצמו, באמצעות הקמת כתב עת שהוא יהיה עורכו. למרות התנגדותו של ביאליק, שייעד באותם ימים את המשורר יעקב פיכמן לערוך את כתב העת "מאזניים" במהדורתו המחודשת, ייסד למדן לאחר הכנות מרובות כתב עת מתחרה לממסד הספרותי של אגודת הסופרים, "גליונות", שהוא היה עורכו היחיד מן החוברת הראשונה (נובמבר 1933) ועד לחוברת האחרונה, שראתה אור סמוך לפטירתו (נובמבר 1954). "גליונות" היה כתב עת מחויב ללאומיות על-מפלגתית, לפרישה רחבה ככל האפשר של תחומי התרבות היהודית בארץ ובעולם – בספרות, בפילוסופיה יהודית, בהגות חברתית ומדינית ובהיסטוריה של עם ישראל. בזכות תפישה זו באו לידי פרסום ראשון וטיפוח ממושך סופריה העבריים המושתקים של ברית המועצות (ח' לנסקי, א' קריב, א' רודין ואחרים), שהתגייס לעזרתם באמצעות אגודת "מגן" שדאגה להעלאת חלקם לישראל; סופרי פולין (ש"ד בונין, ב' פומרנץ, י' שכטר ואחרים); והסופרים העבריים בארצות הברית (ש' הלקין, ר' ואלנרוד, א' ליסיצקי, ג' פרייל ואחרים). מבחינת ההתמדה של הופעתו, קשת הנושאים שהציג והקשב שגילה כלפי גילויים ספרותיים חדשים (בין השאר, "אפרים חוזר לאספסת" מאת ס' יזהר) היה "גליונות" כתב עת יוצא דופן ברמתו הגבוהה.
בנוסף לכתב העת ביקש למדן לייסד הוצאת ספרים על פי הדגם שהכיר ב"הדים", ואמנם פירסם כמה מספרי השירה של חוג המשוררים הקרוב לו (יצחק עקביהו, יצחק עוגן) וספר שלו, וכן את האנתולוגיה "סיפורים עבריים" (1947). אף כי באגף זה של הפעילות הספרותית שלו לא הצליח לייצר קול ספרותי משמעותי, בכל זאת אפשר לאתר "גומחה ספרותית" מיוחדת משלו, שזוהתה עם "גליונות" ושעם חבריה נמנו יושבי קפה "שניר": יוסף אריכא, יצחק עוגן, יצחק שנהר, פנחס לנדר, ההיסטוריון אפרים שמואלי וההוגה יוסף שכטר.
לאחר פטירתו נאספה כל שירתו בכרך אחד (1963), וידידו המשורר וחוקר הספרות שמעון הלקין הקדים לה מבוא בהיקף של מונוגרפיה מפורטת ובעלת ערך רב להבנת שירתו. סמוך למותו ב-1955 זכה יצחק למדן בפרס ישראל לספרות יפה.

ברזל, הלל. שירת ארץ ישראל – אקספרסיוניזם נבואי: אורי צבי גרינברג, יצחק למדן, מתתיהו שהם. בני ברק: ספרית פועלים. 2004. 578-472; ליפסקר, אבידב. שירת יצחק עגן, אקולוגיה ספרותית בשנות השלושים והארבעים בארץ ישראל. ירושלים: מאגנס והאוניברסיטה העברית. 2006; קורצווייל, ברוך. "התודעה ההיסטורית בשירי יצחק למדן". בין חזון לבין האבסורדי: פרקים לדרך ספרותנו במאה העשרים. ירושלים ותל אביב: שוקן. 1966. 100-110; קרסל, גצל. לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים כרך שני. מרחביה: ספרית פועלים. 1967. 287-285; שביט, עוזי. "חליפת מכתבים שלונסקי-למדן-המאירי: שבט תרפ"ב – ניסן תרפ"ג". ספר שלונסקי: מחקרים על אברהם שלונסקי ויצירתו. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב – מכון כץ לחקר הספרות העברית. 1981. 234-170.

אבידב ליפסקר