משורר, מתרגם, מסאי ועורך
נולד במוסקבה, ובן כמה חודשים עבר עם אמו ושתי אחיותיו לנובוסיבירסק שבדרום-מערב סיביר. אביו שירת בצבא האדום ונהרג בלנינגרד. בשנים 1948-1946 נדד עם משפחתו על פני ליטא, פולין, גרמניה וצרפת, וב-1949 עלתה המשפחה לישראל והתיישבה בנתניה. למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. מ-1955 חי בתל אביב, מלבד תקופות קצרות שבהן שהה בלונדון ובפריז. לימד במחלקה לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.
שיריו הראשונים הודפסו ב"משא" ב-1959. מהבולטים במשוררי המשמרת הצעירה של שנות השישים, לצד יאיר הורביץ, יונה וולך, אהרן שבתאי ואחרים, שהמשיכו את המהלך החדשני של קבוצת "לקראת" ועמיתיהם בשנות החמישים (נתן זך, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, דוד אבידן ואחרים), אך גם ביקרו אותו ומרדו בו בדרכים שונות.
בשנות השישים פירסם בקביעות שירים ורשימות ביקורת בכתב העת "עכשיו" בעריכתו של גבריאל מוקד. ב-1964 הוציא עם מקסים גילן ונחום קין את החוברת "קילטרטן" בהוצאה חד-פעמית; בשנים 1974-1969 ערך והוציא את כתב העת "גוג, גיליונות לשירה" (שתי חוברות), וב-1972 היה ממייסדי כתב העת "סימן קריאה" (עם מנחם פרי). ערך ספרי שירה בהוצאת עם עובד. פירסם ספרי שירה החל משנות השישים: הראשון, "טיול באיונה" (בית פעולה "קילטרטן", 1963), נעלם מעיני המבקרים ולכן ספרו הבא, "פרק א פרק ב" ("עכשיו", 1967), מוכר על פי רוב כספרו הראשון. בנוסף פירסם אוספים ומבחרים, "פנים וחוץ" (בסדרת זוטא, 1977) ו"קיצור שנות השישים" (1984). ב-2009 פירסם את ספרו "מרוּדים וסונטות", בו הוא ממשיך לחדד את התמות המלוות את שירתו בארבעת העשורים שלו כמשורר. במרכזן – הפיכחון וסירובו להאמין בכל אפשרות של הקלה בגזרות הנופלות על האדם בעידן המודרני, כמו בדידות, אלימות ומוות. שיריו בקובץ זה מדגישים את אמונתו העיקשת של הדובר כיחיד מול העולם. ב-2011 יצא לאור קובץ בשם "ארבעים": זוהי למעשה מהדורה מחודשת של ספרו "מכתבים" (1986) בתוספת מחזור שנכתב באותן שנים. באחרית הדבר מצוין כי זהו ספרו האוטוביוגרפי ביותר, ומכאן הבחירה בשם הנטוע בגיל המשורר בשנים בהן נכתבו השירים. ספר שיריו האחרון עד כה, האדם הנידף, יצא ב-2018. באותה שנה יצא גם ספר שיריו לילדים, שירים לילדות נבונות, המכנס שירים שכתב לבנותיו, נטליה ומרתה, לפני עשרות שנים, כשהן היו "ילדות קטנות ונבונות".
שירתו של ויזלטיר מגוונת מאוד הן מצד הלשון (מדוברת וגם גבוהה, עכשווית וגם ארכאית), הן מצד הריתמוס (לעתים חופשי, לעתים מוזיקלי וסדור), הן מצד המבנים (לעתים מודרניסטיים ופתוחים, לעתים בנויים במתכונת ז'אנרית הדוקה – סונטות, אלגיות ועוד); והיא גם השתנתה והתפתחה בהתמדה לאורך השנים. לשיריו יש בדרך כלל אופי עלילתי. הם מספרים סיפורים קונקרטיים על אנשים, על חפצים ועל אירועים במציאות הסובבת, תוך ניצול של חומרים "לא שיריים" במובהק. הפואטיקה הקונקרטית ממוקמת תדיר במקומות ספציפיים, וזירתה העיקרית היא העיר תל אביב, המהווה את המקום המשמעותי והמרכזי בשירה זו, שממנו, כביכול, היא נכתבת ובו היא ממוקמת. כך, כל המורכבויות של הדיאלוג בין המשורר לעולם מתגלות ביחס לעיר הקונקרטית. המבט ביקורתי, מפוכח, רואה-כול, חושף את האמת הקשה והלא-יפה של ניכור, התפוררות, עזובה, אבל גם חומל, אוהב ומזדהה. ויזלטיר הקדיש לתל אביב שירים רבים, ואף מחזור שירים שלם ("שרטוטים תל-אביביים") בספרו "דבר אופטימי, עשיית שירים" (1984).
העמדה השירית שלו היא של צופה מעורב, שבדרך כלל נתפש כמשליך את תודעתו על מושאי המבט שלו. לכן, הפיגורטיביות בשירים אלה דלה יחסית, ובכל זאת נוצר עושר עצום, המגולם במבטו של הדובר-המתבונן וביחסים הקומפוזיציוניים בין האיברים השונים המאכלסים את המרחב השירי. כך, המשורר לעולם אינו מחוץ לעולם – לא כ"מקור" ולא כמושא של המבט – אלא הוא חלק אינטגרלי ממנו, חוליה בלתי נפרדת ומעורבת במערכת המסועפת של האיברים השונים המאכלסים את המרחב השירי ושל היחסים ביניהם. לכן המבט והשפה של האני הדובר בשירים מגלים יחסי כוח ואלימות, הן בתוך האני והן בעולם, אבל גם רגשות עזים של אכפתיות, אמפתיה, אהבה וחמלה.
זוהי שירה דיאלוגית במובן העמוק של המילה: שירה המקיימת דיאלוג תמידי בין הדובר לעולם, מצד אחד, ובין הדובר והשיר לקוראים, מצד אחר. העמדה היסודית שלה היא של ביקורת והתנגדות, התרסה ומחאה, מתוך רצון להסיר ולקלף מסווים של שקר ושל זיוף ולחשוף את האמת; רצון לשנות, לפעול, לעשות מעשה. העמדה היסודית של ויזלטיר היא אפוא של כעין מוכיח בשער המדבר "מגבוה": הפרטי והכללי/לאומי פתוכים זה בזה, הטון רווי לעתים פאתוס, והשירה עצמה היא בבחינת מעשה משמעותי.
בכל התכונות האלה נבדלת שירתו משירת קודמיו, משוררי דור המדינה, ובראשם נתן זך, ולמעשה התגבשה כתגובה להם: תגובת-נגד לאני המתבודד והמסתגר בעצמו, המציב את עצמו בעמדה מנותקת מהעולם; ללשון השירית הנתפשת כאחידה ואולי גם כמתונה ו"מנומסת" מדי; להתמקדות ב"נפש" כמושא לעצמו ולהפרדה החדה בינה, כפנימיות עדינה, לבין החוץ, העולם הגס והאלים. אפשר למקם את שירתו על קו הגבול שבין המודרניזם לפוסט-מודרניזם. הוא פועל בתוך המסורת המודרניסטית, בעקבות המודרניסטים האנגלו-אמריקנים (אליוט, פאונד, ייטס, אודן, ויליאמס) והצרפתים (אפולינר, רמבו), ובדרך כלל נתפש כאנטי-רומנטיציסט, כמנתץ סמלים ומיתוסים, כולל מוסכמות פואטיות; כמי שמנתח וחושף את החיים המודרניים על הניכור העירוני, האלימות, הקור והייאוש החילוני שבהם. אבל הוא חורג מהמסורת הזאת בכך שהוא מנתח במבט ביקורתי גם את המודרניזם עצמו: ראשית, בכך שהוא ממקם את עצמו בתוך ההיסטוריה של ההרס ושל האלימות ("אֵין בְּנִיָּיה כִּבְנִיָּיה עַל תִּלִּים", בשיר "ערים על תלן" בספרו "מכתבים" ושירים אחרים, 1986), והאני השירי שלו הוא, כאמור, נוכחות אנושית מעורבת, מחויבת, וגם חמה וחומלת. ושנית, בכך שהוא אמנם חותר אל האמת, אבל גם לא מאמין בה: הן משום שאי-אפשר לשאת אותה, כי היא נחשפת כהיעדר כואב ובלתי נסבל; והן משום שהדיבור במהותו נתפש כשקר. וכך, תשומת הלב מופנית לעתים קרובות לְמעשה התיווך הלשוני, לַספקות הכרוכים בו, לַשאלה של עצם האפשרות לדבר, לבטא, וכמובן לכתוב שירה.
התמקדות זו במעשה התיווך הלשוני ובמעשה השירי היא עניין עקרוני ומרכזי ביותר בשירתו של ויזלטיר: שירים רבים דנים במילים ומצביעים על הכוח הטמון בהן, על המטענים האידיאולוגיים והפוליטיים המשוקעים בַּכוח הזה – ו/או דווקא על ריקנותן ועל אוזלת ידן לייצג ("מָה הָיְתָה הַמִּילָּה חוּרְבָּן/ שְׁנָתַיִים לִפְנֵי הַחוּרְבָּן?/ …// מָה הָיְתָה הַמִּילָּה שׁוֹאָה/ שְׁנָתַיִים לִפְנֵי הַשּׁוֹאָה?", מתוך "מילים", מספרו "קח", 1973); ומצד אחר, שירה זו גדושה תשוקה להשתתק. יש בכך הצהרה על חוסר האפשרות של המילים לייצג, וגם כאב בלתי נסבל, ייאוש ותשוקה אל המוות.
שאלת השפה והשירה, כמו גם כל השאלות האחרות שוויזלטיר עוסק בהן, לעולם אינה מנותקת מהשאֵלה הקריטית בדבר מקומה, אפשרותה ותפקידה של השירה במקום ובזמן החברתי-פוליטי הספציפי שבהם היא נכתבת: החברה הישראלית. באחד משיריו הידועים ביותר, השיר ""קח"", הוא פונה לנמען ומורה לו: "קַח, שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא/ עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:/ יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ/ בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ" ("קח", 1973). מצבם היסודי של השירה ושל המשורר הוא מצב פרדוקסלי, שבו אין אפשרות או אין טעם לכתוב שירה, ויש לכך קשר ישיר לניגוד המשמעותי בין "אמת" ל"שקר" ובין "פנים" ל"חוץ", ולמצב הפוליטי והחברתי של החברה הישראלית כמצב שיסודו בדיכוי ובשקר. לכן הוא כותב בשיר "מקומי בספרות העברית": "מְקוֹמִי בַּסִּפְרוּת הָעִבְרִית הוּא מָקוֹם נֶהְדָּר/ … כִּמְקוֹמָהּ שֶׁל מַנְגִּינָה עַל הַתַּקְלִיט שֶׁל מִי שֶׁאֵין לוֹ פָּטֶפוֹן" (מתוך "מקומי בספרות העברית", "קיצור שנות השישים", 1984(. בכך הוא מצביע לא רק על הפער בין "הלשון" לבין "העולם", אלא גם ובעיקר על הנתק הכמעט מוחלט בין השירה כלשון של אמת לבין סביבה חברתית-תרבותית-פוליטית שאינה יכולה להקשיב לה ולשמוע את האמת שיש בכוחה להציע. נתק זה מצא את ביטויו לא רק בשירתו, כחלק מפואטיקה פרדוקסלית, אלא גם בעובדה שתקופות לא קצרות הוא לא פירסם שירה כמעט בכלל, והתמקד בתרגום.
ויזלטיר תירגם שירים וספרים רבים מאנגלית, מצרפתית ומרוסית. ב-1979 הוציא את "פגימות", קובץ תרגומי שירה ובהם תרגומים לשירי וִיוֹן, אפולינר, רמבו, ייטס, אודן ואחרים, ובמהלך שנות השמונים והתשעים ראו אור תרגומיו לכמה מחזות של שקספיר. כמו כן תירגם מחזות אחרים (למשל, "אמא קוראז'" של ברכט) ורומנים רבים, בהם "אל המגדלור" ו"הגלים" של וירג'יניה וולף; "כוונות טובות" של א"מ פורסטר; מתחת להר געש של מלקולם לורי ואחרים. ב-2013 יצא תרגומו לעיבוד הפרוזה ל"סיפורי קנטרברי" של ג'פרי צ'וסר. ב-2021 יצא לאור "פנקס הסונטות" המכיל 64 סונטות פרי עטו.
זכה בפרס ביאליק (1995) ובפרס ישראל בתחום של "ספרות ושירה ליוצרים" (2000). בנימוקי הפרס כתבו חבר השופטים: "מאיר ויזלטיר הוא מחשובי המשוררים הפועלים היום בשירה העברית… מרכזיותו נמדדת לא רק במקוריותה של שירתו ובקול הייחודי שלה אלא גם בעובדת היותו משורר משפיע ודגם מעורר השראה לשורה לא מבוטלת של משוררים הכותבים לצדו ובעקבותיו. חותמו של ויזלטיר ניכר היטב בשירה העברית הנכתבת היום".

אופנהיימר, יוחאי. "דיבור כדבר אופטימי". "חדרים" 6. אביב 1987. 80-70; הורביץ, יאיר. "השעות הגדולות והתמונה הנידחת". "סימן קריאה" 7. מאי 1977. 467-464; חבר, חנן. "גרמי מתים תלולים". "קורא שירה: רשימות, מסות ומחקרים על שירה עברית". תל אביב: קשב. 2005. 200-191; ישורון, הלית. "אני כותב דבר שמתעקש". "חדרים" 2. סתיו 1981. 117-105; לאור, יצחק. ""משא"לות הלב יוצאו להורג". "אנו כותבים אותך מולדת: מסות על ספרות ישראלית". תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1995. 247-224; מוקד, גבריאל. "המודרניסט". "הארץ" ספרים. 29.7.2009. 12־13; פרי, מנחם. "כל הגוף פנים". "סימן קריאה" 18. מאי 1986. 412-402; קלדרון, נסים. "פנתר מותר". "עכשיו" 24-21. 1968. 184-188; רינון, יואב. "השיר ששר החתול". "הארץ" תרבות וספרות. 11.3.2011.

חמוטל צמיר וערן צלגוב