במאי, תסריטאי, שחקן וסופר
נולד בנהלל. בנם של רות ומשה דיין. שירת בחטיבת הצנחנים והשתתף במלחמות ישראל. למד פילוסופיה וספרות אנגלית באוניברסיטה העברית בירושלים.
דרכו הקולנועית נפתחת בשלהי שנות השישים והיא משקפת צמתים מרכזיים בתולדות החברה הישראלית ותרבותה. החל את דרכו כשחקן בסרטים מן הז'אנר הלאומי-הרואי כמו "הוא הלך בשדות" (1967), שבו גילם את אורי, הצבר ולוחם הפלמ"ח, ו"חמישה ימים בסיני" (1969). בהמשך כתב וביים את הקומדיות "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), שהפך לסרט פולחן, "יופי של צרות" (1976) ו"שלאגר" (1979). בשנות השמונים כתב וביים את הקומדיה הפוליטית "עם ישראל חי" (1981), את דרמת הנעורים "בחינת בגרות" (1983) וקומדיית הפשע "הטוב, הרע והלא-נורא" (1987). כמו כן שיחק בסדרות טלוויזיה: "בטיפול" (2005), "פרשת השבוע" (2006) ועוד, ובסרטי טלוויזיה כגון "שתיקת הצופרים" (2003), שעסק במלחמת יום הכיפורים ובו גילם את דמות אביו.
ב-1992 יצא לאקרנים הסרט "החיים על פי אגפא", שנחשב לסרטו הטוב ביותר ולאחת מיצירות הקולנוע החשובות בתולדות "הקולנוע הישראלי". הסרט מציג את רפרטואר הסטריאוטיפים של החברה הישראלית ושל "הקולנוע הישראלי" ויוצר היפוך של המוסכמות התרבותיות שבתשתיתו. הצלחת הסרט הובילה לשני סרטי המשך: "שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995) ו"מר באום" (1997).
כתיבתו התסריטאית מתאפיינת, לצד העיסוק בסוגיות חברתיות ותרבותיות, גם בבחינת היחס שבין הריאליסטי לסוריאליסטי ובעיסוק בשאלות קיומיות. עוד בולט בה השילוב בין הגבוה לנמוך, פירוק מוסכמות על ידי אבסורדים מילוליים ואזכורים של סרטים ישראליים ואחרים.
כתב מסות ומאמרים רבים בעיתונות היומית ובכתבי עת, שבהם התבטא בנושאים ציבוריים ובענייני תרבות. בספרו "כותב שורות אלו" (1994) קיבץ חלק מהמאמרים שפורסמו בעיתונות בשנים 1984-1994, ששילבו בין חוויותיו הפרטיות לעמדותיו הביקורתיות ביחס לאישים ולאושיות בתרבות הישראלית. כמו כן פירסם שלוש יצירות ספרותיות שזכו לביקורות אוהדות: הספר "אוטוביוגרפיה זמנית" (1973); הרומן "תוכן העניינים" (1989), שבו גולל את סיפורו של מוש נוימן, סוכן תרופות, משורר מתוסכל ופעיל בימין הקיצוני; וספר השירים "שם של ספר שירים" (1994). כל יצירותיו מתאפיינות בזווית ראייה מקורית, בציוריות, בנימים של אירוניה דקה ובהומור ייחודי.
זכה בפרסים רבים על יצירתו הקולנועית. קיבל שבעה פרסי אופיר על עבודתו כשחקן, במאי ותסריטאי (1992-2006); זכה פעמיים בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר (2006, 2008); וב-2009 קיבל את פרס אופיר על מפעל חיים.
בעשורים האחרונים לחייו התמכר לצריכת סמים ומשככי כאבים. למרות זאת, ועל אף התמוטטויות ואשפוזים חוזרים ונשנים, תנופתו היצירתית לא פסקה. סרטו האחרון, פיניטה לה קומדיה, יצא לאקרנים ב-2012. באותה שנה שודרה סדרה אוטוביוגרפית שיצר, בשם החיים כשמועה, ונדפס ספר שירים פרי עטו, בשם אבל אהבה!. דיין נטמן בבית העלמין במושב נהלל, סמוך לקברו של אביו, איתו ניהל יחסי אהבה-שנאה מורכבים במשך חייו. כארבע שנים לאחר מותו, בשנת 2018, יצאה לאור הפואמה משורר לשעבר מנסה לשחזר (ערך והביא לדפוס: יורם כסלו), אשר זכתה אף היא לשבחי הביקורת.

גרץ, נורית, ג'אד נאמן ואורלי לובין. "מבטים פיקטיביים" – "על קולנוע ישראלי". תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה. 1998; ניב, קובי. "על מה הסרט הזה?" תל אביב: דביר. 1999; שוחט, אלה. "הז'אנר ההרואי-לאומי בעקבות מלחמת 1967". "הקולנוע הישראלי". תל אביב: הוצאת ברירות. 1991. 105-117; ראובני, יותם. "'משורר לשעבר מנסה לשחזר': כשאסי דיין חזר לכתוב שירה שופעת הברקות". הארץ ספרים. 25.6.2018.

דנה בן זקן