משורר וחוקר ספרות
יליד וילנה. אביו, הסופר יצחק ברוידס, מוסמך לרבנות המתייחס למשפחת הגר"א וקרובו של הסופר ראובן אשר ברוידס, עסק בתרגום ספרות מחקר מגרמנית לעברית, חיבר את הספרים "וילנה הציונית ועסקניה" (1939) ו"אגדות ירושלים דליטא" (1946). הוא העניק לבנו חינוך משכילי ב"חדר מתוקן" ובגימנסיה העברית ע"ש ד"ר אפשטיין. בשנות לימודיו בגימנסיה (1922-1917) החל בכתיבת פרוזה ובעריכת כתבי עת לנוער ("לפידים", "התפתחות", "כוכב המזרח"), שבהם השתתפו גם יצחק עגן, משה בסוק וצבי ארד. ב-1922 החל להכשיר את עצמו במסגרת תנועת "החלוץ" לעלייה לארץ ישראל. הוא נסע לוורשה והתוודע לסופר א"ל לובושיצקי, שהדפיס משיריו בעיתונו "הכוכב". חזר לווילנה והתקרב במיוחד לחוג סופרי "הזמן": י"א טרייבוש וש"ל ציטרון.
ב-1923 עלה עם משפחתו ארצה, ואף שעדיין היה תלמיד בגימנסיה העברית "הרצליה" נאלץ לעבוד כפועל בניין, כסולל כבישים וכפועל בתעשייה הזעירה. בימים אלה עוצבה תפישתו הפוליטית ברוח תנועת "הנוער העובד והלומד", שהיה ממייסדיה. ב-1924 נעשה חבר בגדוד "מגיני השפה" והשתתף בייסוד ההסתדרות הכללית של "הנוער העובד". מעתה נעשה חוג פוליטי-חברתי זה למקום משכנו התרבותי העיקרי, וכמעט כל יצירתו הספרותית שועבדה למטרותיו. ב-1926 נבחר לחבר מרכז בוועידת "הנוער העובד", ועם דוד כהן ייסד את ביטאון הארגון "במעלה". כעורך הביטאון כתב את המניפסטים הספרותיים והאידיאולוגיים ופרסם בו את ראשוני שיריו, בהם המנון "הנוער העובד והלומד". מ-1926 התהדקו קשריו עם ביאליק ועם סופרי העלייה השנייה והשלישית, ובמיוחד עם יעקב רבינוביץ' ואשר ברש, עורכי כתב העת "הדים", שהדפיסו בו משיריו. ב-1928 התמנה בהמלצת ביאליק למזכיר אגודת הסופרים, תפקיד שמילא במשך שלושים ושש שנים, עד פרישתו לגמלאות.
קובצי שיריו הראשונים, "בתלם" (1931, ההסתדרות הכללית) ו"אשנב" (1934) שייכים לסוגת "שירי העמל", המבקשת לשרטט את דיוקנו של פרולטר ישראלי שעמלו הקשה, סבלו ולעתים קרובות קיפוחו הכלכלי והמעמדי מנותקים מהאידיאל האוטופי של עבודת החלוץ העברי בדור שלפניו. גם אם הישגיה האסתטיים של סוגה זו היו מוגבלים ביותר, זכות היוצרים עליה וזכות מהפכנותה הפוליטית והאידיאולוגית שמורות לו. התמטיקה המעמדית, שהתמקדה בעיקר בציורי דיוקן של פרולטרים, העסיקה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: "מבית" (1936); "אמונים" (1938); "קול" (1940); "לָעֵד" (1943); "בַּצַּר" (1946) ו"מגן ושיר" (1948).
שירתו הלאומית בתקופת הקמת המדינה לא חרגה מהקונצנזוס המקובל של דברי שבח למפעל הציוני ולהישגיה של החברה הישראלית. נושאים אלה הם שקבעו את אופיו של קובץ הכינוס הייצוגי שלו "מאדם לאדם" (1948), שזיכה אותו בפרס ברנר. יוצא מכלל זה ספר שיריו המאוחר "לארץ המוקד" (1965), שבו הגיע לכתיבה לירית חפה מאידיאולוגיה בתיאור נופי הנגב וקדמוניות ארץ ישראל. ספר זה זכה להערכה ספרותית שחרגה ממה שהורגל בה לפני כן.
סמוך לפטירתו, כשהוא חולה במחלה קשה, חיבר את שירי הספר "כל עוד עודי" (1974), שכולו ליריקה מרוכזת וחרוזה, הנוגעת ללב בפשטות ההבעה של מי שמתייסר בגוף ובנפש. מהדורת כינוס של כל כתביו בשלושה כרכים ראתה אור בשנת מותו.

גרינברג, אורי צבי. "שירות עין גדי". "מאזניים" 11 (1). 1960. 71; חבר, חנן. "שירה מעמדית כאופוזיציה". "פייטנים ובריונים: צמיחת השיר הפוליטי העברי בארץ ישראל". ירושלים: מוסד ביאליק. 1994. 43-35; ליפסקר, אבידב. "לעמל יולד: שירת אברהם ברוידס תרע"ט-תשל"ד". חיפה ובאר שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ואוניברסיטת בן- גוריון. 2000.
אבידב ליפסקר

2