סופר, משורר ועורך בשפה הגרמנית
נולד בפראג. אביו, בן למשפחה בעלת שורשים בעיר, היה מנהל בנק. הוריו היו בעלי זיקה קלושה ליהדות, וברוד גדל על ברכי התרבות הגרמנית. מגיל צעיר ניגן בפסנתר והיה נגן מחונן. בילדותו חלה בעקמת עמוד השדרה, ועד הגיעו לבגרות נשא מחוך ברזל שמתח בכוח את צווארו. למרות זאת נשאר איש נמוך ובעל גבנון. חוויה קשה זו הטביעה חותם על יצירתו.
ב-1902 החל ללמוד משפטים באוניברסיטת פראג. במהלך הרצאה שנתן על שופנהאואר, תקף ברוד בחריפות את ניטשה, תלמידו של שופנהאואר, על שבגד במשנתו. "פרנץ קפקא", שנכח בהרצאה והיה חסידו של ניטשה, חיכה לברוד וליווה אותו לביתו. מן הויכוח שהתחולל בין השניים באותו לילה צמחה ידידות עמוקה, שנמשכה עד מותו של קפקא ב-1924. אף שבצוואתו ציווה קפקא לשרוף את כתביו, החליט ברוד, שהעריץ את קפקא והאמין בגאונותו, להוציא אותם לאור. כיום מוכר שמו של ברוד בעיקר בזכות היותו העורך והמוציא לאור של כתבי קפקא.
ב-1906, בגיל עשרים ושתיים, פרסם קובץ סיפורים ראשון בשם "מוות למתים", וזכה מיד לתשומת לב המבקרים. בתקופה זו האמין, ברוח תפיסתו של שופנהאואר, בתפיסה פסימית ופטליסטית, השוללת מעורבות חברתית ופוליטית. שיאה בא לידי ביטוי ברומן "טירת נורנפיגה" (1908), שזכה להצלחה גדולה ובזכותו נחשב חלוץ האקספרסיוניזם הגרמני.
עם סיום לימודיו באוניברסיטה (1907) החל לעבוד כפקיד דואר. ב-1909 התיידד עם המשורר פרנץ ורפל, וסייע לו בפרסום שיריו. העזרה שנתן ליוצרים צעירים והקריירה הספרותית שפיתח הפכו אותו לדמות מרכזית בחוגי הספרות הגרמנית ולרוח החיה ב"חוג הפראגאי", שאליו השתייכו קפקא, הפילוסוף פליקס ולטש והסופר העיוור אוסקר באום.
מ-1909, בהשפעת ידידו שמואל הוגו ברגמן ובעקבות שמיעת נאומיו של מרטין בובר על היהדות באגודת "בר-כוכבא", החל להתקרב ליהדות ולציונות. להקת תיאטרון יידי ממזרח-אירופה, שהופיעה בפראג, הובילה אותו למסקנה שיש יהדות אותנטית ובעלת תוכן, אך היא נמצאת במזרח ולא במערב. בעקבות חוויות אלו כתב רומנים המתמקדים בבעיה היהודית ("יהודיות", 1911, "ארנולד בר, גורלו של יהודי", 1912). לשיא תהילתו הגיע עם הופעת הרומן ההיסטורי "דרכו של טיכו ברהי אל האלוהים" (1915). החל מ-1916 פרסם מאמרים בעיתון "דר יודה" ובהם קרא לתחייה לאומית יהודית.
בסוף מלחמת העולם הראשונה הופיע הרומן "ההעזה הגדולה" (1918), שבו תיאר ניסיון להקים חברה חדשה בנוסח סוציאליסטי בשם "ליבריה". הניסיון נכשל, אך הגיבור מתנחם במחשבה שאולי החברה הציונית המוקמת בארץ ישראל היא זו שתיתן השראה לגאולת האדם. ב-1925 הופיע הרומן ההיסטורי "ראובני שר היהודים", שעליו קיבל את פרס תומס מסריק. בספר מתואר ניסיונו של הראובני במאה השש-עשרה, להקים צבא יהודי ולהביא לגאולת ישראל. למרות כישלונו, נרמז שמותו לא היה לשווא ושחזונו בדבר לאומיות יהודית בארץ ישראל אכן התגשם.
פיתח תפיסה לאומית מיוחדת שקרא לה "לאומיות הומנית", המבוססת על הרעיון של "אהבה מרחוק". כיהודי דובר גרמנית אהב את התרבות הגרמנית, אך טען שאסור ליהודים להתמזג בה אלא עליהם להישאר לאום נפרד בעל תרבות ייחודית. הלאומיות ההומאנית שבה דגל מכירה בהבדלים בין העמים, אך דוגלת באחווה ובשיתוף פעולה ביניהם.
כמבקר ספרות ואמנות קידם את התרבות הצ'כית, גילה לעולם את המלחין ינצ'ק, שאת האופרות שלו תרגם מצ'כית לגרמנית, ואת ירוסלב האשק, שאת ספרו החייל האמיץ שוויק עיבד למחזה.
ב-1928 הגיע לביקור בארץ, ובעקבותיו כתב את הספר "ארץ קסמי האהבה", המתאר את יחסיו הקרובים עם קפקא, ובו טען שהחלוצים הציונים בארץ ישראל הם ממשיכי דרכו הרוחנית של קפקא. עם פלישת הנאצים לצ'כיה (1939) עלו ברוד ואשתו על הרכבת האחרונה שיצאה מפראג והגיעו לארץ. כאן עבד כיועץ אמנותי לתיאטרון "הבימה" ופרסם מאמרים וסיפורים קצרים בעיתונות היומית.
ב-1948 ראה אור הרומן ההיסטורי "גלילאו הכבול", שזיכה אותו בפרס ביאליק של עיריית תל אביב. היה זה הרומן ההיסטורי השלישי בטרילוגיה שקרא לה "החיפוש אחר האמת", לאחר הרומנים על טיכו ברהי ודוד הראובני. כעבור שנה (1949) הופיע "אונמבו", רומן סוריאליסטי בנוסח פאוסט, המתרחש בזמן מלחמת השחרור ומתאר את ביקורו של השטן בתל אביב המופגזת. אחריו התפרסמו הרומנים ההיסטוריים על חיי ישו ("אחות קטנה", 1951) וחיי קיקרו ("קיקרו המסכן", 1955), כמו גם מונוגרפיה של יוהנס רויכלין ("יוהנס רויכלין ומלחמתו", 1966).
עם זאת, יצירתו מאז התיישב בארץ התמקדה ברומנים המבוססים על חוויות אוטוביוגרפיות, שניכרים בהם געגועים לעיר הולדתו פראג. הידועים שבהם: "בטרם מבול" (1952); "נעורים בערפל" (1959); "האלמוג הוורוד" (1961) ו"החוג הפראגאי" (1966). ב-1960 פרסם אוטוביוגרפיה בשם "חיי מריבה", תעודה מרתקת על חיי הרוח התוססים בפראג של תחילת המאה העשרים.
ברוד נחשב לפורה ביותר מכל הסופרים היהודים שכתבו בגרמנית. יותר משמונים ספרים שכתב יצאו לאור, חלקם תורגמו לשפות זרות, ואחד מהם, "האישה שאליה אדם כמה", הוסרט בכיכובה של מרלן דיטריך (1929). חוויותיו האוטוביוגרפיות משתקפות בכל יצירותיו, והקשר בין השקפתו הפילוסופית לבין כתיבתו הדוק ביותר. צמדי המושגים ארוס ואתוס, אהבה ומוסר מעצבים את יצירתו. הוא עסק בבעיית החטא והרוע, אבל הדגיש גם את הטוב שבאדם. חוויית האהבה, שקרא לה "נס העולם הזה", מרכזית בכל יצירותיו. הוא האמין שרק ברגעים של אהבה ויופי יכול האדם לחוש הרמוניה ולהתאחד עם העולם. לכן אל לו לאדם להיות קיצוני, וכדי ליצור אחדות ושלמות עליו לחבר בין שתי הקצוות, בין הרגשי לשכלתני ובין הגשמי לרוחני.
כתב כמה יצירות מוזיקליות וליברית למספר אופרות, בהן הליברית לאופרה הישראלית הראשונה "דן השומר" (בשיתוף עם ש. שלום). אף שחי בארץ כמעט שלושים שנה, המשיך לכתוב בגרמנית. ספריו הפילוסופיים, העוסקים בשאלות מטפיזיות ומנסים לקרב את הקורא ליהדות, לא תורגמו לעברית. תורגמו רק מקצת מספריו בפרוזה. בהם: "דרך טיכו ברהי לאלוהים", תרגם מ.טמקין (הוצאת שטיבל, 1935); "הרפתקה ביפן", רומן, תרגם אביגדור המאירי (1943); "גליליי הכבול", רומן, תרגם דב שטוק סדן (1948); "הנחבא אל הכלים", רומן, תרגם נ. רבן (1954); "חיי מריבה", אוטוביוגרפיה, תרגם י. סלעי גרטנר (1967); "ראובני שר היהודים", רומן, תרגם יצחק למדן (1969); "פרנץ קפקא", ביוגרפיה, תרגמה עדנה קורנפלד (1972).

ברגמן, שמואל הוגו. "מאכס ברוד". "מקלט" ה. 1921. 223-203; ולטש, פליקס. "מסה על מכס ברוד". "בטרם מבול". תל אביב: עם עובד. 1947; כהן, ישראל. "מאכס ברוד". "פנים אל פנים". תל אביב: יחדיו. 1979. 196206; סלעי, יוסף. "מאכס ברוד: עיונים במשנתו". תל אביב: עם עובד. 1972; פזי, מרגריטה. "דרכו של מקס ברוד אל האמת". "הארץ". 22.12.1978. 23; שלום, ש. "עם חיים נחמן ביאליק ומכס ברוד: פגישות". תל אביב: עקד. 1984.

נורית פגי