משורר, עורך ומתרגם
נולד בקאליש, פולין. בשנות מלחמת העולם השנייה שהה עם משפחתו בברית המועצות ובסיומה חזר לפולין. עלה לארץ ב-1950. שירת בצה"ל ועסק בעבודה חינוכית שיקומית בקרב בני נוער. למד במסגרת מיוחדת של המכון לעבודה סוציאלית במגמה קהילתית, והיה ראש המדור הקהילתי בעיריית רמלה. שימש עורך ספרותי בעיתון "קול העם". ב-1976 ייסד (עם יוסי קריים) את הירחון הספרותי "פרוזה", וכעבור שנה פרש ממנו והקים את" "עתון 77"", כתב עת לתרבות אמנות וביקורת, שאותו ערך עד יום מותו.
ב-1993 נבחר לכהן כיו"ר אגודת הסופרים העברים וב-1995, בעקבות חילוקי דעות אידיאולוגיים ואישיים, עזב את אגודת הסופרים והקים עם קבוצת סופרים את "האיגוד הכללי של סופרים בישראל״, המאגד במסגרתו יוצרים ישראלים הכותבים בשפות שונות ולא רק בעברית. ב-2000 ייסד את "טאפלפונקט", רבעון לספרות ולתרבות יידיש, וערך אותו עד 2003.
ספר שיריו הראשון, "אלף תשע מאות ארבעים ו.."., ראה אור ב-1965 (עקד). ספר שיריו השני, "בסבך השורשים", ראה אור ב-1967. בעקבותיהם פירסם עוד שלושה-עשר ספרי שירה. תירגם יצירות מרוסית ומיידיש, בהן: "שירים" מאת איליה ארנבורג (1968); "וידויו של חוליגן" מאת סרגיי יסנין (1970, 1985); ו"שידוכים" מאת גוגול (1987). כן ערך ספרים שונים, בהם: "לחולמים בליל גשם" – מבחר "שירים" מן השירה הערבית שהופיעו ב"עתון 77" (2004).
מעקב אחר התפתחות שירתו מצביע על תהליך של העמקה והעצמה של נושאים ותפישות עולם, ושל שכלול וזיקוק הבעה פיוטית ייחודית. נמצא בה מערך חיים גדוש חוויות, המוליך אל המוות הבלתי-נמנע, שהדובר היה מודע לו והפנים את קרבתו. בה בעת, ניכרת בשיריו יותר ויותר התמסרותו ואהבתו לחיים באשר הם, חייו שלו, חיי הסובבים אותו והחיים בארץ, שאותה כה אהב, אך לא פסק מלבקר את מדוויה הרבים.
בשירתו נמצא נושאים ממאגר השירה הלירית הכלל-עולמית ולצדם זיכרונות של מורא קיומי, מלחמות ומוות בימי מלחמת העולם השנייה ובימי מלחמות ישראל, שהם, ככל הנראה, הבסיס לגישתו הקיומית העקרונית, שעיקרה אהבת האדם באשר הוא אדם ושמירה על כבודו וחירותו.
מדי פעם חזר לתבנית נוף מולדתו, שקרא לה "ארץ ילדותי". כמו צלם המפעיל זום במצלמתו כדי לצלם מקרוב את הפרטים מן הגדול שבהם אל הקטן, כך הוא כותב בשיר "ארץ ילדותי, עסיס אגסים" מתוך "שדה סקולה": "עִיר, עֲיָירָה, כָּפַר, רְחוֹב, בַּיִת, סִמְטָה, חָצֵר", ואחר כך, במעבר חד, הוא חותם את המשפט במילה "נְשִׁיקָה", הפותחת את השורה השנייה: "נְשִׁיקָה. יַעַר לָרִאשׁוֹנָה בָּאוֹפֶק. סוּס צוֹהֵל. קְבָרִים". זיכרונות הילדות האידיליים משולבים אפוא במוטיבים של כיליון ואובדן. דמויות בני משפחה, ובמיוחד דמות האם, מאכלסות "שירים" המתייחסים לאותם ימי אימה רחוקים: "מִי שֶׁבָּא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל/ יָשָׁר מִתּוֹךְ הַיַּעַר הָאָפֵל, מִשָּׁם הֵבִיא/ אוֹתִי אָבִי, מִשָּׁם/ עָקְרָה אוֹתִי אִמִּי/ עָטוּף רְדִיד שָׁחוֹר" ("מי שבא", מתוך "גם אם לא").
כמשורר שחווה את חוויית הדו-שורש, המאפיינת יוצרים שנוף מולדתם הראשוני היה בגולה, קולט הדובר-הילד את "הארץ" החדשה שאליה הגיע. הוא מדגיש באירוניה כי לא בנו להם שיכונים, אבל היה לכך תחליף: חצר רחבה בשכונה ביפו, גפן על גדר ופרדס ושומר ערבי קיטע. בניגוד למראות של ארץ מולדתו, כאן ביפו צופה בהם קבר שייח' ולא צריח כנסייה, אבל משחקי הילדים הם אותם משחקים ("כשבאנו ארצה", ב"שדה סקולה").
ב"שירים" הנקראים "שורות לבֵן" ניכרת דאגתו של בסר, האב הצעיר, לבנו הקטן, והוא שוקד לקרוא את נשימותיו: "יָרֵא אֲנִי/ כִּי עוֹד תִּבְרַחְנָה אֶצְבָּעוֹת/ לְתוֹךְ אַמַּת הַיָּד/ וְעַל רֹאשׁוֹ שֶׁל בֵּן/ יִצְנַח אֲוִויר זְגוּגִי וָקַר" ("שירים" בהליכה הזאת). אולי יש סמליות מסוימת בעובדה שהבן הזה יהיה לימים ממשיכו של בסר בכתב העת לספרות" "עתון 77"".
לימים יכתוב "שירים" אישיים על חוויותיו במלחמות ישראל, כגון ב"עופרת שבירה" (1968), או ב"שירים" בהליכה הזאת (1969), וזכורה הודאתו שהרג חייל מצרי שהסתער עליו. אולם הוא ידע כבר אז כי הניצחון הגדול טומן בחובו סכנות גדולות, אם לא ייפתרו הבעיות של יחסינו עם שכנינו ובמיוחד שליטתנו על עם אחר, שהורסת אותנו מבחינה מוסרית: "אֶת הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה/ אֲנַחְנוּ מְטַפְּחִים/ בֵּין חֲדַר הַשֵּׁנָה/ לְבֵין/ חֲדַר הַיְּלָדִים" ("המלחמה הבאה", "שירים" בהליכה הזאת).
התעמקות שירתו וגיוונה נבעו לא מעט מהצלחתו לחדור לנבכיה של השפה העברית, שאינה שפת אמו, ולגלות יכולת הבעה חושנית וחודרנית, הנאחזת בעקשנות באמיתה הפנימית. אמנם חסרים בשיריו רובדי מעמקים, כגון לשון חכמים, אך היעדרם מתמלא בהיקפיה הנרחבים של הלשון העברית העכשווית והדינמית, על דקויותיה ומגוון אפשרויותיה הפיוטיות.
בשיר "ענן קצר רוח" ("הנה, מנשבת רוח"), מתאר בסר בנימה מצמררת את קצו שלו – "הַפֶּה שֶׁלְּךָ/ יִתְמַלֵּא גַּרְגְּרִים זְהוּבִים/ זְעִירִים שֶׁל עָפָר/ חָשׁוּךְ יָבֵשׁ וּפָרִיךְ" ולמרות זאת הוא מנחם את עצמו: "אַל תִּדְאַג, אַתָּה/ תַּגִּיעַ/ אֶל מְקוֹם/ הַמְּנוּחָה/ הַמּוּבְטָחָת לְךָ/ עַל כֵּן/ אַל תִּירָא".
עוד מספריו: "דאגה" (1976); "גם אם לא" (1979); "מאחורי ההריסות" (1982); "אגרופלב" (1990); "את פני אמי אני מזהה" (1996). זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (1980); בפרס טלפיר (1982); בפרס אפרת לשירה (1986); ובפרס אקו"ם על מפעל חיים (2006).

"עתון 77": יעקב בסר 2006-1934 (חוברת מיוחדת לזכרו), גיליון 317. ינואר 2007; וייכרט, רפי. "שירת האבהות המאוחרת". "מעריב" מוסף שבת. 22.2.2002. 29; סומק, רוני. ״גן פרחי ורד מחייכים"." "עתון 77"" 264. 2002. 14; ציפר, בני. "כל הצרידות הזאת". "הארץ" תרבות וספרות. 29.12.2006. 1; רצבי, שלום. "אדריכל של תווי פנים". "הארץ" תרבות וספרות. 14.6.2002. 3.

אביב עקרוני