סופר, מתרגם ועורך
נולד באולן-אידה (ברוסית: ויירכנידינסק), בירת הרפובליקה הבורייט-מונגולית בסיביר. קיבל חינוך עברי ולאומי בבית אביו, יליד לטביה, שגלה לסיביר והיה שם מורה עברי וציוני. בשל רדיפות העברית חמקה המשפחה מברית המועצות לעיר חרבין בסין ב-1924, שם היה יצחק חבר בית"ר, למד בגימנסיה רוסית וכן למד במשך שנה בפקולטה למשפטים. מ-1936 חי בירושלים, למד באוניברסיטה העברית והתפרנס מעבודות פקידות שונות, תרגום ועריכה, וכן מסלילת כבישים עבור הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. הצטרף לאצ"ל ושירת בצה"ל במלחמת העצמאות. ערך את "המגן", ביטאון צה"ל בירושלים, ועבד במשרדי הממשלה בתפקידים שונים, בהם כעורך כתבי מבקר המדינה. בשנים 1958-1948 היה בעל טור ב"ידיעות אחרונות" שעליו חתם בשם ל. דני. בשם זה חתם גם על הקובץ "עשור בחרוזים" (1958). תירגם יצירות מרוסית לעברית ומעברית לרוסית. ב-1960 היה בין מייסדי השידור הקבוע ברוסית ליהודי ברית המועצות. מ-1972 נמנה עם עורכי האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית. זכה בפרס ראש הממשלה (1978; 1987); פרס ניומן (1989); פרס ז'בוטינסקי (1997); ופרס הנשיא (1999).
סיפורו הראשון "אי שָׁם" נכתב ב-1942 במחנה הצבא הבריטי על גבול סיני, ופורסם ב-1950 כספר באותו שֵׁם, עם כותרת משנה: "חמש אגדות אבטוביאוגרפיות" (צוק). "גשם" הוא סיפורו הראשון שפורסם ("הארץ", 1946). מבחר מייצג מסיפוריו כלול בקובץ "מהחל עד כלה" (1987), שבחר וערך יגאל שוורץ.
כתב סיפורים, רומנים, מסות ומאמרים. קובצי סיפוריו תורגמו לאנגלית, לרוסית ולשפות נוספות. מתרגומיו: "היהודי דישראלי" מאת ססיל בצלאל רות (1956); "אובלומוב" מאת גונצ'רוב (1959); "פרצה בקרח" מאת אלכסנדר ורדי (1963); "ערבי הכפר שליד דיקנקה" מאת גוגול (1969); "שמשון" מאת זאב ז'בוטינסקי (1976). שמו של מנהיג בית"ר שהיה נערץ על אורן מופיע בכותרת אחד מספריו ("ז'בוטינסקי ואני", 1980). הספר כולל רשימות, מסות וסיפורים, ומלווה ברישומים של ז'בוטינסקי.
יצירתו מבטאת פואטיקה ניסויית, מוזרה ונועזת, שבה אין גבולות בין הז'אנרים השונים והם מעורבבים יחד. "פואטיקת הקולאז"', כהגדרתו של גרשון שקד (1988), הִקשתה על הקוראים ועל התקבלותו. כתיבתו פורצת מסגרות, מבטלת זמנים ומקומות ויוצרת משחק אינטלקטואלי מרתק. היא מגלה כושר המצאה, התנערות ממוסכמות ספרותיות, אירוניה עצמית, ביקורת סאטירית, אלגוריה, הומור, פרודיה וגרוטסקה. עלילתה פרדוקסלית ואבסורדית, תוך שילוב של ריאליזם ופנטזיה. ניכרות ביצירתו השפעות קפקא ועגנון ויש בה התמצאות אנציקלופדיסטית רחבה, תוך התמודדות עם עולמות מגוונים מתחומי התרבות השונים. כמעט אין גבול לדמיונו ולכושר המצאתו. אחד הנושאים הקבועים ביצירתו הוא מקומו של האמן כבורא עולם. שעשועיו האינטלקטואליים-ספרותיים הם רציניים ביותר, ומאחוריהם ניצב חזונו, שניסוחו הוא אתגר למבקרים, כמו גם שיבוצו במפת הספרות העברית: "ספרות נולדת מספרות"; "קירבה לתימאטיקה הישראלית הלאומית" (שקד, שם); "ניסיון ליצור מיתוס מודרני של תכלית הבריאה" (ברתנא, 1989); "ראייתו את עם ישראל כמקדם את האנושות כולה למדרגה רוחנית גבוהה יותר" וחשיבותה של המדינה בכך "שתשמֵר את עם ישראל בעידן הטכנולוגי" (ברץ, 2003).

ברץ, לאה. "מונוגרפיה על אודות יצחק אורן (נאדל)". תל אביב: אור עם. 2003; ברזל, הלל. "סיפורת עברית מיטאריאליסטית". רמת גן: אגודת הסופרים העבריים. 1974. 98-85; ברתנא, אורציון. "'צוואה' כסיפור-מרכז ביצירת יצחק אורן: על שליחותו המטאפיסית של היוצר". "בצרון" י 43-44. 1989. 41-51; הלקין, שמעון. "דרכים וצדי דרכים בספרות" ב. 1969. 268-257; שקד, גרשון. "הסיפורת העברית 1980-1880" ג. תל אביב: הקיבוץ המאוחד. 1988. 178-164.

נורית גוברין