ראובני אהרן
נולד בעיירה פּוֹלטָבָה, אוקראינה, שהיתה מרכז של פעילות רוסית מהפכנית, השכלה יהודית ו"הגנה עצמית" בתקופת הפוגרומים. סבו מצד אביו היה מנוי על עיתונים עבריים וידע קרוא וכתוב ברוסית ובפולנית. אביו, צבי שימשלביץ, שהיה מראשוני "חובבי ציון" ופעיל באגודת "בני משה", ביקר בארץ פעמיים (1891, 1905). אחיו, יצחק בן-צבי, היה נשיאה השני של מדינת ישראל וחוקר קהילות ישראל במזרח. על השכלתו כתב ראובני: Reading – No schools"". בגיל שבע-עשרה, בקיץ 1904, יצא לאמריקה, עבד שנתיים בבתי חרושת בשיקגו, ובקיץ 1906 שב לפולטבה, מאוכזב על שהחמיץ את מהפכת 1905. רשמיו מאמריקה התפרסמו בשבועון "פועלי ציון" ברוסית בעריכת דב בר בורוכוב ויצחק בן-צבי. באותו קיץ נידון למאסר, ולאחר שנתיים לגירוש לצפון-סיביר עם אביו, משום שבביתם נמצא נשק להגנה עצמית (אחיו יצחק נידון לעבודת פרך, אך הצליח להימלט ולעלות לארץ). בסיביר עסק האב בסחר חליפין עם הטונגוסים המקומיים, וראובני חיבר מילון וספר דקדוק של השפה הטונגוסית, ובעזרתה הצליח לברוח ליפן, שם עבד כמתורגמן. ב-1910 הגיע לארץ ישראל דרך מנצ'וריה, שנחאי והאוקיינוס ההודי, בדרכון ארמני שהשיג ביפן, ובעזרתו הורשה להיכנס לארץ כתושב קבע (ליהודים הותרה כניסה רק לשלושה חודשים). הוא שוחרר משירות בצבא הטורקי תמורת תשלום (שהיה מקובל לגבי משכילים וזרים).
אריכא עמוס
נולד בתל אביב. בנו של הסופר יוסף אריכא. למד בתיכון "שלווה", ואחר כך למד ציור בתל אביב ובאקדמיה לאמנויות בראוונה, איטליה. הופיע על בימות כשחקן מגיל שש-עשרה. למד משחק בניו יורק בסטודיו של לי שטרסברג. שיחק ב"הבימה", "האהל", "הקאמרי" ו"זירה". ייסד עם שייקה אופיר וזיוה רודן את "תיאטרון הפנטומימה" במסגרת תיאטרון "הקאמרי".
אריכא (דולגין) יוסף
נולד בעיירה אוליבסק, אוקראינה, והתחנך ב"חדר מתוקן". סיפוריו הראשונים פורסמו ב"הכוכב", בעריכת אהרן לובושיצקי (ורשה, 1923), עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה העברית בקובל. ב-1925 עלה לארץ ועבד כפועל בבניין, בכבישים ובחקלאות. סיפורו הראשון שפורסם בארץ היה "קדחת" ("דבר", 1926). בשנים 1932-1929 הצטרף למשפחתו בארצות הברית ולמד שם ספרות אנגלית. ב-1933 חזר לארץ ועבד בעיריית תל אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית, אחר כך כעורך בספרייה העירונית "שער ציון" ובהמשך במחלקת ההסברה של העירייה. היה חבר בארגון "ההגנה". מהפרסים הספרותיים שקיבל: פרס ברנר (1960). ספריו הופיעו במהדורות חוזרות ובכינוסים אחדים, למשל "כתבים – מבחר סיפורים" במלאות לו שישים (1967) ו""ילקוט סיפורים"" עם מבוא, הסברים וביבליוגרפיה מאת יוסף אורן (1982). כתב גם לילדים. ערך את הירחון "הקורא הצעיר" והיה מעורכי "אנך" (1954). ערך אנתולוגיות חשובות, בהן "דפדפת לספרות עברית" (1942, עם יצחק עגן); "גיבורים" "במערכה" (1955); "יפו, מקראה היסטורית-ספרותית" (1957); "תל-אביב, מקראה היסטורית-ספרותית" (1959); "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (1963). יצירותיו תורגמו לכמה שפות. בנו הוא הסופר והאמן עמוס אריכא.