ביוגרפיה

נולדה בזכרון יעקב למשפחה שעלתה ארצה מפרס כשבעים שנה לפני כן והתיישבה בצפת. בתחילת המאה העשרים הוזמן אביה לשמש מורה לערבית בבית הספר בזכרון יעקב, ולכן הוריה עקרו לשם. סיימה את לימודיה היסודיים בבית הספר המקומי, והמשיכה בסמינר לוינסקי בתל אביב. מנעוריה ניסתה כוחה בכתיבה, וסיפורה הראשון, "כלבים לאור שלהבת", המבוסס על רשמיה ממאורעות תרפ"ט בצפת, פורסם בעיתון "הארץ" בדצמבר 1929. מאז נעשתה משתתפת תדירה בעיתונות הספרותית, וזכתה לעידודם של הסופרים אשר ברש ומשה סמילנסקי. עד 1942 פירסמה כארבעים סיפורים בבמות שהיו מזוהות עם החוגים ה"אזרחיים" ביישוב (בעיקר "הארץ", "בוסתנאי", "דואר היום" ו"הציוני הכללי"). נושאי סיפוריה נטולים מהווי היישוב הישן ומחיי המושבה גם יחד. ואולם את עיקר תשומת הלב משכו שני הרומנים שלה. הראשון בהם," מריה" (בימת קדם לספרות, 1932), מגולל פרשת חיים נפתלת של בת עשירים ערבייה-נוצרייה מחיפה המתאהבת בצעיר בן עניים, ולאחר שהיא הרה ויולדת בסתר דרכיהם נפרדות והיא פונה לחיי פרישות במנזר, אך גם שם לא מסתיימות תהפוכותיה הרומנטיות, ואלה מוליכות אותה אל סופה הטרגי. מהתגובות שעורר הרומן בלטה רשימת ביקורת זועמת של הסופר יהודה בורלא, שהיה מורה ומדריכה של שבבו בנעוריה, אך עתה פסל בחריפות את ספרה כרומן-משרתות ירוד ונפסד המושפע, לדעתו, מן הרומן הצרפתי הזול. רוחה של שבבו לא נפלה, וב-1942 פירסמה רומן שני, "אהבה בצפת", ריאליסטי ומורכב יותר מקודמו, המתאר את התמרדותה של בת למשפחה ספרדית נגד השידוך שהוריה הועידו לה, ואת מאבקה על מימוש אהבתה לגבר שבו חפצה. בשני הרומנים בלטו תיאורים ארוטיים נועזים בהרבה מן המקובל באותן שנים, שתרמו אף הם לדחיקתה של הסופרת אל השוליים הלגיטימיים-למחצה של הספרות היפה. ב-1942 נישאה שבבו והתיישבה בחיפה, ומסיבות שלא הובררו כל צורכן חדלה כליל לכתוב. רק בשנותיה האחרונות ניאותה להעלות על הכתב פרקי זיכרונות, ופירסמה סיפור קצר אחד ב-1984.