סופרת ועיתונאית
נולדה בעיירה קובליאקי, אוקראינה, בעת שהוריה נמלטו לשם במלחמת העולם הראשונה. אביה, ד"ר שמואל שרירא (שרייר), חוקר מקרא ופולקלור יהודי, חינך אותה מינקות על השפה העברית. אחרי המלחמה חיו ברובנה, אז פולין, והיא למדה בגן ילדים עברי ובבית ספר "תרבות" שהיה בפיקוחו של אביה.
ב-1925 עלתה המשפחה ארצה. תחילה חיו בתנאים קשים בחיפה, שם למדה בבית הספר "הריאלי", ולאחר שנתיים עברו לתל אביב. סיימה את בית הספר היסודי גאולה ואת הגימנסיה הפרטית "נורדיה", שאביה נמנה עם מייסדיה.
בשנים 1938-1935 למדה בקינגס קולג', לונדון ספרות ולשון אנגלית ופסיכולוגיה חינוכית, והדריכה בתנועת הנוער "הבונים". מלונדון שלחה לארץ את סיפוריה הראשונים, שראו אור בכתב העת "גליונות" בעריכת יצחק למדן, תחת הכותרת "תמונות מכרך בנכר" ׁ(אוקטובר 1937). כשחזרה לארץ, ערב מלחמת העולם השנייה, התקבלה למערכת העיתון היומי "הבוקר", שבו עבדה במשך שש-עשרה שנה (1955-1939) ככתבת וכמתרגמת. כמו כן פירסמה שם סדרה של סיפורים זעירים ("חיים קטנים", 1945-1943); "יומן של אשת חייל" (1948-1941), עם נישואיה לאריאל כהן, חייל בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה ובמלחמת העצמאות; וראיונות עם ניצולי שואה ("עם ילדי טהראן" ו"מפי עולים", 1953-1943). מ-1960 חילקה את זמנה בין צפת לתל אביב והמשיכה לפרסם סיפורים וביקורות ספרות ותיאטרון בכתבי עת שונים ("מאזניים", "גזית", "החינוך") ובעיתונות היומית ("דבר", "מעריב", "הארץ").
כתביה כוללים שלושה קובצי סיפורים קצרים: "היאור הירוק" (1947); "בזכות עצי התאנה" (1971); "אלמני הקש הצהובים" (1979), ושני רומנים: "לחם האוהבים" (1957) ו"שערי עזה" (1960). כמו כן תירגמה ספרות יפה מאנגלית: "נתיבים בתוהו" לג'יימס הנלי (1946), "אהבה וגאווה" לג'יין אוסטן (1952), וכתבה ספר ילדים, "למי, למי, למי" (1972).
כתיבתה אינה עשויה מקשה אחת, ואפשר לחלקה לשלוש תקופות, כשהמינון המשתנה בין הריאליסטי לפנטסטי מאפיין כל תקופה. התקופה הראשונה, עד הקמת המדינה, עומדת בסימן הנובלטות: סיפורים ליריים קצרים בעלי אופי סוריאליסטי ("היאור הירוק", "שבוע בגבעה", "פרחי ליל"), שבאקלים התרבותי דאז (כתיבה ריאליסטית על המציאות היישובית הלאומית) לא עוררו תהודה. התקופה השנייה, העשור הראשון למדינה, עומדת בסימן של מעבר חד אל הסיפור הארוך ואל הטיפול בחומרים ישראליים אקטואליים. בתקופה זו היא מפרסמת את שני הרומנים. האחד, "לחם האוהבים", שבו בפרקי חיים ונדודים של אמן צעיר בארץ נפרשת המציאות הישראלית ממלחמת השחרור דרך העלייה הגדולה של שנות החמישים, ובמרכזה המפגש הבעייתי בין ותיקים ומהגרים; והשני, "שערי עזה", העוסק גם הוא בחיים החברתיים החדשים הנוצרים בעשור זה, והפעם בקליטתן של משפחות עולים יוצאות טורקיה בתל אביב וביישוב ספר על גבול עזה. מוקד העלילה הוא ניסיונן של שתי משפחות למלט עצמן מגורל הרודף אותן במשך דורות, כאשר אי-מילוי הבטחה הפך לקללה נוראה הפוגעת והורגת את בכוריהן. שרירא מסבירה מערכות יחסים מורכבות אלה באמצעות אתוסים פולקלוריסטיים-מאגיים של עדה זו, המטעינה את מסורותיה באקטואליה של מדינה צעירה שחותרת לביטחון צבאי, לקידום ולמודרניזציה (ברקע פיגועי מסתננים ומלחמת סיני, 1956). בתקופה השלישית, שנות השבעים, חוזרת שרירא אל הסיפור הקצר, כאשר היא מעגנת את עלילותיה במציאות של זמן ומקום, ועם זאת ממשיכה לנהל שיג ושיח עם אירועים ביזאריים ותמוהים. סיפורי הקובץ "בזכות עצי התאנה" ממוקמים בצפת, על מרקם הניגודים האנושי שם (לרבות יהודים-ערבים) ועל אווירתה המלנכולית המסתורית. הדמויות תמיד בודדות ומחפשות, ואי-השקט של שיטוטיהן במעלה העיר ובמורדותיה מצביע על מעגל קסמים שאין לפרוץ אותו. כותרת המשנה של הקובץ "אלמני הקש הצהובים" היא: "סיפורים במלאת שבעים שנה לתל אביב". אלה סיפורי ילדות ובגרות, שיש בהם מן הפיוטי וההגותי. מצד אחר, הפתיחות התל-אביבית ההזויה והצוהלת קושרת אותם לכעין רומן ביוגרפי קולקטיבי, הנע בין האני לאנחנו.
יש להבחין במהלך נוסף של שינויים בכתיבתה: כתביה עד שנות השישים מתאפיינים בשפה ספרותית גבוהה, המהדהדת בלשונם של עגנון והזז, ואילו כתביה משנות השבעים כתובים בלשון ישראלית מודרנית יותר. זכתה בפרס קסל של יהדות מקסיקו לספרות (1958) ובפרס אוסישקין לספרות (1960). היא השתמשה בכמה שמות עט: ש' שני, שש"ש, ש' ברון (שם נעוריה של אמה). שש"ר – לתרגומים.

ברלוביץ, יפה. "בחיפוש אחר דיוקן ה'ארץ ישראלית' בספרות הנשים בתקופת היישוב". "ביקורת ופרשנות" 34. 2000. 113-91; ליכטנבום, יוסף. "המספרת שושנה שרירא". "על המשמר" הדף לספרות. 20.1.1961. 6; קריץ, ראובן. "שושנה שרירא '"היאור הירוק"' ו'רשימה אוטוביוגרפית עד 1948'". "הסיפורת של דור המאבק לעצמאות". חיפה: פורה. 1978. 274-237.

יפה ברלוביץ