חוקר ספרות, מבקר ומסאי
נולד בווינה. אביו ואמו, אהרן ואסתר מַנְדֶל, היגרו כפליטים לווינה ערב מלחמת העולם הראשונה מעיירתם בלז שב"גל"יציה, ועסקו במסחר זעיר. עם סיפוחה של אוסטריה על ידי הנאצים ב-1938 נאסרו הוריו, אך לפני כן הצליחו להסדיר את יציאתו של בנם לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער". התעללות מידי חבורת בריונים שפרצו לביתו ב"ליל הבדולח" נחרתה בו לכל ימי חייו, ובדיעבד הגדיר אותה כרגע שבו נולדה זהותו הציונית. באפריל 1939 הגיע לבדו ארצה ונקלט במוסד החינוכי "משק ילדים" ליד פרדס חנה. בחמש שנות שהותו שם הונח היסוד לחינוכו העברי. הוריו, שהצליחו להיחלץ מאוסטריה ולעלות ארצה חודשים אחדים אחריו, העדיפו להשאירו במוסד מחמת תנאי חייהם הקשים. לאחר שנה נוספת בפנימייה בירושלים הצטרף להוריו בגיל חמש-עשרה, וסיים את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל אביב. השתתף במלחמת העצמאות כתותחן. ב-1950 החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים (ספרות, מקרא והיסטוריה כללית) ורכש בה את שלושת תאריו (1954, 1959, 1964). במהלך שנות לימודיו עסק בהוראה במוסדות תיכוניים ועל-תיכוניים. מ-1960 עד פרישתו לגמלאות ב-1997 לימד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית (מ-1975 כפרופסור מן המניין), ושנים אחדות עמד בראשו. במקביל השתתף בהקמת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב (1971 ואילך) וכיהן כפרופסור-אורח באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. על הישגיו המחקריים זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל (1987) ובפרס ישראל לחקר הספרות (1993). ב-2000 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. רעייתו היא חוקרת הספרות והמשוררת מלכה שקד.
פרסומיו הראשונים (1951) היו דווקא בתחום השירה והסיפורת. באותה תקופה השתייך לחבורת "לקראת", עם בנימין הרושובסקי (הרשב), נתן זך ואחרים. במהלך השנים הוסיף לפרסם מדי פעם דברי ספרות יפה, חלקם בשמות בדויים, אולם עד מהרה התמקד בתחום הביקורת והמחקר של הספרות העברית. במאמריו הראשונים בעיתונות (1954-1952), שהוקדשו לסיפורי ביאליק, שופמן ועגנון, מסתמנות נטיות המעידות על המשך דרכו: עיון פרשני-אנליטי מדוקדק בסיפורת העברית הקלאסית, תוך חשיפת תבניות ומרקמים אסתטיים ביצירות כבסיס להפקת משמעותן. על רקע הנוסח הפיוטי-התרשמותי הנמלץ והעמום שרווח אז בביקורת העברית, היה בגישתו חידוש ניכר. שקד עצמו ציין כי הושפע בכך בעיקר ממורו שמעון הלקין, שפתח לפניו את עולם המושגים של "הביקורת החדשה".
ביטוי מובהק לגישה זו נתן בספרו הראשון, שיצא ב-1963, "על ארבעה סיפורים: פרקים ביסודות הסיפור" (הסוכנות היהודית לארץ ישראל), המוקדש לעיון בסיפורים של ביאליק, ברדיצ'בסקי, ברקוביץ ועגנון. גם ספרו "בין שחוק לדמע" (1965), על יצירתו העברית של מנדלי מוכר ספרים, חותר לאפיון הפואטיקה הסיפורית של היוצר, אך עם זאת עוסק גם בתפישת האדם הסאטירית-גרוטסקית שלו ובדרכי האיזון בין המטענים הקומיים והפתטיים בסיפורי מנדלי. בספרו "ללא מוצא" (1973) קובצו עיוניו ביצירותיהם העיקריות של הקלאסיקונים של ראשית המאה העשרים (ברדיצ'בסקי, ברנר, שופמן וגנסין); ואילו בספרו "אמנות הסיפור של עגנון" (1973) העמיד מסכת פרשנית פורצת דרך כשהציב – לראשונה בביקורת עגנון – את הסוגיות המבניות והצורניות במרכז העיון ולא בשוליו. בתוך כך תרם תרומות בסיסיות לתיאור היסודות האירוניים, הקומיים והסאטיריים, להבנת היחס בין מבע סמוי למבע "גל"וי ולאפיון הפואטיקה של סיפוריו הלא-ריאליסטיים. עיסוקו המתמשך של שקד ביצירת עגנון הניב ברבות השנים גם את הספרים S. Y. Agnon: A Revolutionary Traditionalist ו"פנים אחרות ביצירתו של ש"י עגנון" (שניהם ב-1989), וכן את הקובץ שערך (עם רפאל וייזר) "ש"י עגנון: מחקרים ותעודות" (1978).
תחום בפני עצמו בפעילותו המחקרית של שקד הוא עיסוקו בדרמה העברית. ראשיתו בסדרת אינטרפרטציות של מחזות מאת ברקוביץ, הזז ומתתיהו שוהם ("על שלושה מחזות: פרקים ביסודות המחזה", 1968), ובמחקר על המחזה המשכילי "מלוכת שאול" מאת יוסף האפרתי מטרופלוביץ (1968). המשכו במחקר חלוצי מקיף על "המחזה העברי ההיסטורי בתקופת התחייה" (1970), שאף בו ניכרת מחויבותו של המחבר בעיקר להיבטים המעצבים את המחזות כיצירות אמנות – המבנים, דרכי האפיון, דרכי השיח והציורים הפיוטיים, וכן לאפיון המחזות על פי טיפוסיהם: מלודרמות אידיאיות, מחזות ליריים, מחזות אקספרסיוניסטיים וכדומה. לאחר מכן הקדיש מאמרים למחזותיהם של לאה גולדברג, נסים אלוני וחנוך לוין (כונסו בספרו "על סיפורים ומחזות", 1992), למחזה כתופעה חברתית וכדרך של תקשורת תרבותית (1987) ולהתפתחות דיוקן השחקן בתיאטרון העברי (1993).
מ-1953 פירסם שקד רשימות ביקורת שוטפות על הספרות המתהווה, בעיקר בסיפורת, שהצטיינו תחילה בנימתן הפולמוסית הלוחמנית, אך התמתנו עם הזמן. מראשית שנות השישים ליווה באופן צמוד ואוהד את צמיחת הסיפורת של "דור המדינה" ופירש בהעמקה את ספריהם הראשונים של עמוס עוז, א"ב יהושע, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא-כרמון ואחרים. את עיוניו כינס וסיכם בספרו "גל" "חדש בסיפורת העברית" (1971), הנחשב תרומה משמעותית להתקבלות ולקנוניזציה של מספרים אלה, ולבידולם כקבוצה דורית מן הסיפורת של "דור תש"ח" שקדמה להם. בהמשך פעילותו כמבקר הרחיב שקד את תמונת הקאנון של דור זה, ולצד המשך המעקב אחר הסופרים שנזכרו לעיל כינס בספרו "גל" אחר "גל" בסיפורת העברית (1985) עיונים מפורטים בסיפורת של שולמית הראבן, יצחק אורפז, יהושע קנז, יעקב שבתאי, חיים באר, רות אלמוג, ישעיהו קורן, דוד שיץ ויצחק בן נר. לסיפורת הצעירה ושוברת המוסכמות שהופיעה בשנות השמונים – דויד גרוסמן, יובל שמעוני, אורלי קסטל-בלום, יואל הופמן ואחרים – הקדיש מסות פרשניות וסקירות פנוראמיות שכונסו בחלקן בספרו "ספרות אז, כאן ועכשיו" (1993), ואחרות נכללו בספר שנותר בעיזבונו ויצא לאור בשם "תמונה קבוצתית" (2009). פעילותו הרצופה ובעלת המשקל כמבקר וכחוקר, כמעצב תוכניות לימודים וכחבר בולט במוסדות תרבות שונים הפכה אותו לדמות סמכותית, משפיעה וקובעת טעם בשדה הספרות הישראלית במשך כמעט יובל שנים.
מתחילת שנות השבעים התמסר שקד למפעלו המרכזי כחוקר-היסטוריון: כתיבת תולדותיה של הסיפורת העברית המודרנית. בחמשת הכרכים של "הסיפורת העברית 1980-1880", שהופיעו בין 1977 ל-1998 בהיקף כולל של כ-2,500 עמודים (וכן בגרסאות מקוצרות באנ"גל"ית, בגרמנית, בטורקית ובסינית), שירטט תמונה אדירת ממדים, המכילה עיונים מונוגרפיים מפורטים ביצירות של עשרות סופרים, בצד חתכים דוריים, אסכולתיים, פואטיים ואידיאולוגיים כלליים. עם השנים חלו שינויים בתפישותיו, שהשפיעו על אופיים של הכרכים השונים. בעוד שבתחילת הדרך נטה להדגיש את חשיבות ההיבטים האסתטיים הפנימיים, הרי מכרך לכרך גבר משקלם של גורמים חוץ-ספרותיים בתמונה הכוללת: תמורות חברתיות והיסטוריות, מקומן של יצירות לא-קנוניות, הדינמיקה של התקבלות היצירות בביקורת ובקהל הקוראים. בתוך כך חזר בו שקד ההיסטוריון מתפישות שונות שאחז בהן כמבקר, כגון נטייתו לטשטש את קו החתך החד בין "דור בארץ" ל"דור המדינה", שהוא עצמו היה מראשי מעצביו, ולהמירו בהבחנה מורכבת יותר, חוצת דורות, בין סיפורת ריאליסטית לסיפורת פוסט-ריאליסטית. אחד ממושגי המפתח שקנו להם בהדרגה משקל ונוכחות בכרכי הסדרה הוא "עלילת-העל הציונית", כלומר ההנחה שהסיפורת העברית לדורותיה מנהלת דיאלוג מורכב ורב-פנים עם המיתוס הציוני, שגרס כי השיבה לארץ ישראל תגאל את עם ישראל מן ה"גל"ות ותביא לתחייתו החברתית והרוחנית.
כאשר חדרו גורמים חברתיים ואידיאולוגיים לתמונה ההיסטוריוגרפית ששירטט, נתן להם שקד ביטוי ישיר בכתביו האחרים. בספריו "יצירות ונמעניהן: ארבעה פרקים בתורת ההתקבלות" (1987) ו"מנדלי, לפניו ואחריו" (2004) תיאר את הספרות כמערכת מורכבת של מגעים בין מוענים ונמענים, ואת הדינמיקה של חילופי צפנים ומוסכמות במערכת תקשורת זו. בספרו "אין מקום אחר" (1983; מהדורה מורחבת, 1988) תיאר את חותמה של ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד את השפעתם של פחדים וטראומות קולקטיביים על הספרות העברית והיהודית ובעצם על הקיום היהודי המודרני בכלל. במוקד ספר זה שתי מסות אוטוביוגרפיות, ""אין מקום אחר"" ו"תקופת החרדה", החושפות את חוויותיו המוקדמות כילד נרדף באוסטריה האנטישמית, והמנמקות על בסיס אישי-קיומי את תודעתו הציונית הנחרצת, המשמשת מצע לכתיבתו. עליהן יש להוסיף את הרומן "מהגרים" (2001), הניתן להיקרא במובנים מסוימים כתעודה אוטוביוגרפית לא פחות מאשר כיצירת סיפורת בדיונית.
אותה זהות מוקדמת של מי שהחל את דרכו כילד אוסטרי ממקור "גל"יצאי הקורא גרמנית, ניצבה בבסיס עיסוקו המתמשך של שקד בסופרים יהודים הכותבים בלשונות זרות. סנונית ראשונה בתחום זה היא ספרו "אם תשכח אי פעם" (1971), המוקדש בעיקרו לספרות יהודית אמריקנית. על סופרים יהודים שיצרו בגרמנית ובאנ"גל"ית כתב בספריו Die Macht der Identität (1986) ו-The Shadows Within (1987). בשנותיו האחרונות שָקַד על ספר מסכם בנושא זה, "זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז" (2006), שהופיע חודשים אחדים לפני מותו. הספר מורכב מעשרות אינטרפרטציות מפורטות של רומנים שנכתבו בידי סופרים יהודים בגרמנית (קפקא, יוסף רות ואחרים), באנ"גל"ית (הנרי רות, פיליפ רות ואחרים), ביידיש (מנדלי) וגם בעברית (אפלפלד). באמצעותן מנסה המחבר לזהות את היסוד היהודי המשותף להם – בשימושי הלשון, במערכת הסימנים, בדגמי עלילה ובמרכיבים מן המיתוס היהודי – וההופך אותם בעיניו לרכיבים בתוך ספרות יהודית על-לאומית ועל-לשונית אחת. סיפור-העל היהודי ה"גל"ותי רב-הנתיבים המצטייר בספר זה מנוגד קוטבית לסיפור-העל הציוני, המונח בבסיס מפעלו ההיסטוריוגרפי של שקד, אולם שניהם כאחד נובעים מהזהות ומהביוגרפיה של המחבר עצמו, שבכתיבתו הענפה מצוי, ככלות הכול, ייצוג של מכלול אישיותו המורכבת. משנת 2013 מחולק פרס גרשון שקד מטעם מכון הקשרים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב לעבודת מחקר מצטיינת לתואר שני ושלישי. יו"ר וועדת הפרס ומייסדו הוא פרופ' יגאל שוורץ.

בר-אל, יהודית, יגאל שוורץ ותמר ס' הס (עורכים). "ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה: מאמרים מוגשים לגרשון שקד". תל אביב וירושלים: הקיבוץ המאוחד וכתר. 2000; הולצמן, אבנר. "דיוקנה של סיפורת ריאליסטית". "מדעי היהדות: במת האיגוד העולמי למדעי היהדות" 34. 1994. 156-149; —. "שירת הברבור". "הארץ" ספרים. 24.3.2010. 37-36; הס, תמר. "(על) גרשון שקד: "מהגרים"". "מקרוב: כתב עת לספרות ולתרבות" 10. 2002. 171-176; וייס, רות. "חייו ומותו של מבקר ספרות ציוני". "ארץ אחרת" 39. 2007. 90-94; סתוי, זיסי. "יותר מכל אני שונא נפיחוּת – ריאיון עם גרשון שקד". "ידיעות אחרונות" ספרות. 22.2.1985. 22-20; שוורץ, יגאל. "שושלת שכוח החיים שלה נובע אולי מקרבתה לתשוקת המוות". "מעריב" מוסף סוכות, ספרות וספרים. 24.9.1999. 36-35;
Schwartz, Yigal. "The Other Side of Gershon Shaked", Partial Answers 5, Number 2. 2007. 145-151.

אבנר הולצמן