משוררת
נולדה וגדלה בתל אביב להורים שעלו מטורקיה בצעירותם. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל. בוגרת בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ובעלת תעודת הוראה לחינוך מיוחד מ"סמינר הקיבוצים". עובדת כמורה לחינוך מיוחד עם בני נוער, מלמדת בתיכון "בליך" ברמת גן ובמרכזי למידה, וכן מנחה קבוצות במרכזי קליטה ובבתי ספר. אם חד-הורית לבן ולבת.
פרסומה הראשון היה השיר "ובאה עליי ההארה", בגיליון הראשון והיחיד של כתב עת בשם "הזרם החדש", שהופיע ב-1981. בקיץ 2005 פירסמה שירים בכתב העת "קשת החדשה", ומאז הופיעו שיריה בכתבי העת עתון 77, הליקון, משיב הרוח ועוד. שיריה נכללו בכמה אנתולוגיות.
בין נושאי שירתה: מצבים של ניצול ודיכוי חברתי וניסיונות ההתמודדות שלה כאם חד-הורית. סגנונה פשוט, כנה, ישיר ונרטיבי, מאפיין שבעטיו נקראים חלק משיריה כסיפורים בשורות קצוצות.
ספרה "זו אני מדברת" ראה אור ב-2009 (בבל). על הספר הוענק לה פרס "טבע" לשירה בפסטיבל המשוררים ה-12 במטולה באותה שנה. בספר זה היא עושה שימוש רטורי בייצוג נרחב של חומרי מציאות אפרוריים של אם ישראלית עובדת, כגון: כלים מלוכלכים בכיור, השלמת בגרויות וטיגון שניצלים. באמצעותם מבקשת שחר להנכיח קשיים, ואינה מנסה לייפות את המציאות או לפנות אל מחוזות פנטזיה אסקפיסטיים. הנימה השלטת בשירים היא פאתוס של נואשות, המתפקד כמנוע המנביע את השירים וגם כתוצאה של כתיבתם. הדוברת שלה נואשת מחיפוש אהבה ויופי מחד גיסא, ומן האופן שבו השירה חלשה מכדי להיות מסוגלת לברוא יופי ולייצר אהבה, מאידך גיסא. גם כשהיא מתפנה למנעמי החיים המתיקות נמהלת בייאוש מחוסר האפשרות שלה להשלים את לימודיה האקדמיים (בשיר: "צדק היסטורי"). כשהיא כותבת על היום הראשון של האביב, היא איננה מתרפקת על תיאורי פריחה וציוץ ציפורים, אלא על דרורים שנצמדים לטיח מתקלף ורקפות ה"מוזרקות ורוד ניאון מעשה אדם או שטן" (בשיר "21.3.2007").
בריאיון למגזין "אתגר" (2008) העידה כי להרגשתה "החיים חזקים מהמילים. לא תמיד אני מרגישה שאני מצליחה לבטא את זה. […] יש כל כך הרבה סבל ולצדו מותרות ושחיתות. […] אני לא אוהבת שירה מגויסת. הקרע בין לכתוב שירה לשמה ובין לעשות משהו בעל משמעות ותרומה אנושית קורע אותי". בשנת 2013 ראה אור ספרה האחרון עד כה לכל רחוב משוגעת משלו ובו שירה המפורסם "חדר משלי", המתכתב בצורה פארודית עם יצירתה הפמיניסטית המפורסמת של וירג'יניה וולף חדר משלך, וכך הוא נפתח: אין לי חמש מאות לירות, וירג'יניה/ ואין לי חדר משלי,/ יש לי שני ילדים/ שני חדרים […]". שחר זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול ז"ל (2017).

ברקוביץ, אילן. "הפעם באו המשוררים לעבודה". "הארץ" תרבות וספרות. 4.9.2008; הירש, אלי. "יודית שחר '"זו אני מדברת""'. "ידיעות אחרונות" 7 לילות. 13.3.2009.

נוית בראל