חוקרת ספרות
נולדה בתל אביב. ב-1964 החלה ללמוד בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ובו למדה לשלושת תאריה. מ-1968 ועד פרישתה ב-2013 נמנתה עם סגל ההוראה של החוג. בד בבד השתתפה בעיצוב התוכניות להכשרת מורים בבית הספר לחינוך של האוניברסיטה ובכתיבת פרסומים דידקטיים. בשנות השמונים ערכה מגזין ספרותי-רדיופוני ב"גלי צה"ל".
בעבודתה המחקרית מסתמנים כמה מוקדים הקשורים זה בזה. האחד – חקר הסיפורת הלירית העברית במאה העשרים המשתלשלת מגנסין ואילך. היא ערכה את קובץ מאמרי הביקורת על יצירת גנסין: "אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו" (עם עובד, 1977), חיברה מונוגרפיה מקיפה על יצירתה של עמליה כהנא-כרמון (1986), ספר פרשני על יצירת אהרן אפלפלד ("בית על בלימה", 1989) והציגה את תכונות הז'אנר באופן עקרוני בספרה "הסיפור הלירי העברי" (1990). המוקד השני הוא חקר ספרות הנשים. זהו תחום שרתוק היתה מחלוצי העיסוק בו בישראל. היא ערכה את האנתולוגיה "הקול האחר: סיפורת נשים עברית" (1994) בצירוף אחרית "דבר" מקיפה, חיברה את הספר "מלאך האש" על שירת יונה וולך (1997) וכן פירסמה שורה של מאמרי מחקר ופרשנות, מהם עקרוניים ומהם מוקדשים ליוצרות מסוימות בשירה ובפרוזה (אסתר ראב, יוכבד בת מרים, אלישבע, זלדה, דליה רביקוביץ, יהודית הנדל, סביון ליברכט, רונית מטלון). מוקד שלישי הוא האינטרפרטציה של יצירת הספרות, בעיקר בשירה, ויצוינו בהקשר זה מאמרי פרשנות רבי-רגישות ומעוף מפרי עטה על שיריהם של ביאליק, רטוש, אמיר גלבע ונתן זך ועל הסיפורת של יואל הופמן.
בשנים האחרונות פנתה לעסוק בתחומים חדשים, בהם: סוגיית הביצוע הקולי של השירה בידי קוראיה כחלק מתהליך הפרשנות שלה, מאפייניהם של השירה הרליגיוזית ושל שיח האהבה בספרות, וקשרים בין הספרות לצילום, בעיקר לנוכח התופעה המתרחבת של שילוב תצלומים בטקסט הכתוב.

הרציג, חנה. ״הדראמה השקטה: מאמר ביקורת על ספרה של לילי רתוק: עמליה כהנא כרמון". "דבר". 27.3.1987. 19; וייכרט, רפי. ״עדין כירח על פני המים: ביקורת על ספרה של לילי רתוק '"מלאך האש": על שירת יונה וולך'״. "מעריב" ספרות וספרים. 1.8.1997. 28; שחם, חיה. ״ארץ לא נודעת: ביקורת על הספר '"הקול האחר: סיפורת נשים עברית"' בעריכת לילי רתוק". "ידיעות אחרונות" לשבת. 15.7.1994. 32.

אבנר הולצמן