סופר, עיתונאי וצייר
נולד בתל אביב. אמו עלתה ארצה עם משפחתה במסגרת העלייה השנייה והקדישה את חייה לחינוך העברי; אביו, יליד גליציה שהיגר לברלין והעריץ את התרבות הגרמנית, הגיע ארצה בסוף שנות העשרים ושימש שנים רבות כמנהלו הראשון של מוזיאון תל אביב. ביאליק היה סנדקו של קניוק ואף העניק לו את שמו. כתב יותר מעשרים ספרים, בהם רומנים, קובצי סיפורים ונובלות, ספרים למבוגרים, לבני נוער ולילדים. ספריו תורגמו ליותר מעשרים שפות זרות, וחלקם עובדו לתיאטרון, לקולנוע ולטלוויזיה.
בגיל שבע-עשרה עזב את בית הספר והתגייס לפלמ"ח. לחם בחטיבת הראל בירושלים ובדרך המוליכה אליה ונפצע. לאחר המלחמה עבד כימאי והיה מעורב בהעלאת ניצולי שואה לארץ. למד ציור ב"בצלאל" וכן שמע שיעורים בקבלה ושבתאות אצל גרשום שלום. המשיך במשך שנה בלימודי הציור בפריז ולאחר מכן חי כעשר שנים בארצות הברית. בין השאר התגורר בווילג' בניו יורק, שהיה בשנות החמישים זירת ההתרחשות המרכזית של המהפכה בתרבות האמריקנית. שם התוודע לגיבורי תרבות רבים וקשר חברות אמיצה עם המוזיקאים בילי הולידיי וצ'רלי פרקר.
ספרו הראשון, "היורד למעלה", נכתב בארצות הברית ושם גם ראה אור לראשונה באנגלית (The Acrophile, 1961). בארץ התפרסם הספר בהוצאת שוקן ב-1963.
לאחר שובו ארצה המשיך בכתי"בתו" הספרותית ובמקביל עבד כעיתונאי וכמבקר תיאטרון. כמו כן ניהל גלריה, היה חבר בהנהלה האמנותית של תיאטרון "הקאמרי" ושימש כמנהל תיאטרון "גיורא גודיק". ניהל עם בועז עברון את בית הספר "בית צבי".
כרונולוגית, קניוק שייך לדור סופרי "תש"ח". הביקורת נטתה למנות אותו עם סופרי דור המדינה. אך למעשה הוא חריג ובעל קול חלוצי בקרב שני הדורות הללו כאחד. קניוק הקדים את זמנו והרחיב את גבולותיה של הספרות הישראלית: את מנעד השאלות הקיומיות, החברתיות והאישיות שעסקה בהן ואת מגוון הסגנונות שהתנסתה בהם. דומה שחדשנותה של כתי"בתו" היוותה את אחת הסיבות לתגובות המעורבות שעוררה, ולכך שרק במהלך שנות האלפיים היא זוכה להכרה הולכת וגוברת של הממסד הספרותי ולאהדתו של קהל קוראים ישראלי רחב ומגוון. קניוק היה מן הראשונים לערב בכתי"בתו" מיתוס והיסטוריה, פנטזיה וריאליה, אימה והומור. בהקשר זה יצירתו מטרימה את כתיבתם של סופרים צעירים ממנו בהרבה, בהם: דויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת, עוזי וייל, איתמר לוי, אמנון נבות, לאה איני ושמעון אדף.
אה"בתו" הגדולה לאפוס המקראי, למשנה, למדרש ולקבלה, שמהם הושפע עמוקות, ושליטתו בשפה העברית, על משלביה השונים, איפשרו לו לרקום סגנון מקורי וייחודי. המוזיקליות שלו וההשפעה הגדולה שהיתה למקצבי הג'ז שהתוודע להם בשנות החמישים בניו יורק על כתי"בתו", הפכו את הפרוזה שלו לקצבית, אנרגטית ופרועה, ולנוטה לפרוץ את הקומפוזיציה הסיפורית האחידה והסדורה על ידי תנועה בין קולות וז'אנרים שונים, שבירת הרצף העלילתי, צירופים פרדוקסליים ווריאציות שונות על הסיפור.
היה גם מן הראשונים לעסוק באומץ, במורכבות ומפרספקטיבה חדשנית בכמה מן הנושאים והמאורעות הכואבים והטעונים ביותר בהיסטוריה ובהוויה היהודית והישראלית: השואה וההעפלה, העליות השונות, כולל העלייה המזרחית, ומצוקת ההגירה הכרוכה בהן, זוועותיה של מלחמת העצמאות והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן טיפל במיתיזציה של המוות ובמעמדו הפולחני בחברה הישראלית, במסחור השכול ובמורכבות הזיכרון והעדות. כתי"בתו" נוטה לשבץ סיטואציות היסטוריות קשות במסגרות גרוטסקיות ומיתיות-מאגיות, ומבקשת להתבונן בחוויות טראומטיות, קשות לתפישה ולתיאור, דווקא מתוך האבסורד. היא מסרבת לכפות עליהן מסגרת ממשמעת, הגיונית ואחידה, ובוחרת לחשוף את המורכבות ואת היסודות הלא-רציונליים המובנים בהוויה האנושית בכלל והיהודית-ישראלית בפרט.
יצירתו הקדימה את זמנה גם באופן הטיפול הייחודי שלה ביחסים בין הפרטי ללאומי: היא מערערת על ההבחנה בין שני הממדים, נוטה לתאר חוויה קולקטיבית מתוך זווית אישית וחד-פעמית, ובו בזמן לשרטט את האופן שבו חורצים הנרטיבים הלאומיים את גורלו של הפרט.
כמו כן הרבה קניוק לעסוק בניסיונות האלימים להחיות את העבר הפרטי והלאומי (לדוגמה ב"נבלות", 1997), ובשכתוב המניפולטיבי של אירועים היסטוריים ואקטואליים לצרכים פוליטיים וכלכליים ולהשגת התקדמות אישית והכרה ציבורית. זאת הן על ידי התקשורת והן על ידי אנשי צבא לשעבר, בעלי שררה ואזרחים תאבי כוח ופרסום העושים שימושים ציניים בחרדות קולקטיביות, באסונות פרטיים ובטראומות לאומיות (לדוגמה ב"הנעדרת מנחל צין", 2005).
בספרו "אדם בן כלב" (1968) בחן את נושא השואה באמצעים של גרוטסקה, סוריאליזם ואבסורד.
ב"היהודי האחרון" (1981) טווה אפוס-מיתוס רחב יריעה על הקיום היהודי בארץ, באירופה ובארצות הברית. זהו רומן המשלב יסודות היסטוריים, ריאליסטיים, מיתיים ופנטסטיים, שגם היווה אחת מן היצירות הפוליפוניות הראשונות בספרות הישראלית. היצירה עירערה באופן פורץ דרך את ההבחנה הברורה לכאורה בין היהודי הישן לעברי החדש ובין הגורל היהודי לזה הישראלי. כמו כן נבחנה בה באומץ שותפות הגורל המתמשכת והטרגית בין היהודים והגרמנים לדורותיהם.
קניוק נחשב לאחד מחלוצי הכתיבה הווידויית בספרות הישראלית, נוסח ספרותי שבו השתמש באופנים מגוונים בכמה מספריו, לדוגמה ב"פוסט מורטם" (1992). ככלל, הרבה להשתמש בחומרים אוטוביוגרפיים בכתי"בתו" הבדיונית, וגם בחומרים בדיוניים בכתי"בתו" האוטוביוגרפית. לעתים קרובות העמיד במרכז יצירותיו דמות של אמן (לפעמים בן דמותו); שתל ביצירות מאוחרות דמויות מיצירות קודמות; הכניס דמויות בדיוניות ליצירות אוטוביוגרפיות וכו'. יצירותיו שבות ומערערות על שלמותה של האשליה האמנותית, אבל, ובה בעת: ממכלול יצירתו עולה שהזיכרון הוא תדיר מקור להסתרה ולתעתוע ודווקא הבדיון, החלום וההמצאה מאפשרים מגע בָּאמת.
בכמה מן הרומנים שלו, כמו "בתו" (1987), אימץ את התבנית של סיפור הבלש ככלי לחקירת ההיסטוריה הפרטית והלאומית והכוחות הפועלים בנפשו של האדם המודרני ויוצרים את הטרגדיה שלו. עם זאת, דומה שלא פחות משפתרון התעלומה הבלשית מעניק תובנות, הוא מבטא ביצירתו של קניוק את החידתיות, המסתורין ותחושת האובדן שבתשתית הקיום.
ב-2003 ראה אור ספרו "חיים על נייר זכוכית", ממואר המתאר את שנותיו הסוערות של קניוק בניו יורק של שנות החמישים, שהוא בו בזמן גם רומן חניכה פיקרסקי על עיצובו של האמן כאיש צעיר. הספר יצר חיבור ייחודי בין החברה הישראלית והחברה האמריקנית, ובין הגולים, המנודים והחיים-המתים ש"בתו"כן, אנשים שבכוחם להעניק פרספקטיבה ייחודית וליצור אמנות חדשנית. הספר זכה לתגובות נרגשות בקרב הביקורת והציבור הרחב והיה מועמד לפרס ספיר.
גם "הברלינאי האחרון" (2004), ספר המורכב מרשימות מסע מעשרים שנות ביקורים בגרמניה, ועוסק במשיכתו לתרבות הגרמנית מחד גיסא ובתהייה האם יש גרמניה אחרת מאידך גיסא, זכה לביקורות נלהבות ולאהדת הקהל ועורר דיון ציבורי מחודש בדבר יחסי גרמניה-ישראל ותגובותיהם של בני הדור השני והשלישי לשואה בקרב בני שני העמים.
בהמשך פירסם עוד שני ממוארים: "על החיים ועל המוות" (2007) ו"תש"ח" (2010), שבו הוא שב לזיכרונותיו מימי מלחמת השחרור. על "תש"ח" זכה בפרס ספיר לשנת 2010.
בממוארים המאוחרים שלו קניוק "מעלה באוב" ערים, תרבויות ואנשים שאינם עוד ועורך דיון מחודש בצמתים קריטיים בהיסטוריה היהודית והישראלית, בחייו שלו ובחיי בני דורו. הוא עוסק במעמדו של הזיכרון האישי והקולקטיבי וחושף את החומרים וההשפעות שעיצבו את כתי"בתו" ואת דמותו. כתי"בתו" המאוחרת העניקה לו הכרה והערכה ציבורית רחבה והפכה אותו לסופר אהוב ומשפיע גם בקרב בני הדור הצעיר של זמננו.
קניוק פעל רבות בהקשר הישראלי-פלסטיני וזכה, עם אמיל חביבי, בפרס מטעם אונסק"ו. על יצירתו הספרותית זכה גם בפרס ברנר (1987) ובפרס ביאליק (1999). ב-2008 הוענק לו פרס יקיר העיר תל אביב.
ב-2018 פורסם הרומן סבון שנמצא בעיזבונו של קניוק ועוסק בחייהם של ארבעה צעירים החיים בירושלים של שנות הארבעים והחמישים. כבר ברומן זה, שנגנז במקור ונמצא על ידי עדיה מנדלסון-מעוז, ושנכתב בראשית דרכו של קניוק (בין השנים 1964-1959) אפשר למצוא את התמות שילוו את קניוק בהמשך דרכו הספרותית: מלחמת העצמאות והשואה.

הראל, מעיין, שלומית זערור ואחרים. "כמו אחד שהגיע ממקום אחר – ראיון עם יורם קניוק". "מכאן" ג'. 2002. 199-180; הרצוג, עמרי. "מהפך: טרנספורמציה פלסטית בגוף הספרות הישראלית העכשווית". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית. 2010. 105-72; צור, דביר. "אחרית דבר". "היהודי האחרון". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2009. 594-585; צור, שי. "חורבן הבית הפרטי בספרות הישראלית בת-זמננו". חיבור לשם קבלת תואר דוקטור. ירושלים: האוניברסיטה העברית. 2011; קניוק, יורם. "הסיפורים שנהיו לסיפור חיי". "מאין נחלתי את שירי – סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2002. 74-65; שוורץ, יגאל. "אחרית דבר – ואז נשתררה דממה". "עיטים ו"נבלות". תל אביב: ידיעות אחרונות. 2006. 206-193; שקד, גרשון. "רשות הזעקה – על יצירתו של יורם קניוק". "עכשיו" 65. 1997־1998. 66־92.

שי צור