סופר
נולד בכפר סבא, ובה גדל. למד בבית חינוך תיכון ע"ש ברל כצנלסון. בשנות השישים למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. שירת שנים רבות במערכת הביטחון בתפקידים בכירים.
סיפוריו הראשונים הופיעו מ-1962 ואילך, ושמונה מהם כונסו בספרו הראשון, "מכתב בחולות" (הקיבוץ המאוחד, 1967). ב-1974 פירסם את הרומן הקצר "לוויה בצהריים" (מהדורות חדשות ב-1989 וב-2008; תורגם לכמה שפות), אך על פי עדותו סיים את כתיבתו כבר ב-1967. בספרו השלישי, "יונים לא עפות בלילה" (1989), כונסו שנים-עשר סיפורים שנכתבו מ-1974 ואילך. ספרו הרביעי, "העומדים בלילות" (1992), מכיל תשעה סיפורים חדשים, ובתוכם הנובלה "שוט", וכן הדפסה מחודשת בשינויים מועטים של סיפורי "מכתב בחולות". אחרי 1992 פירסם סיפורים חדשים בכתבי העת "קשת החדשה" ו"המעורר" ובמדור הספרות של "הארץ". סיפורים אלה כונסו בקובץ בשם "שתי כפות ידיים ומִלה" שראה אור במרס 2013.
העולם המצטייר ביצירתו הסתעף והשתכלל מאז סיפוריו הראשונים, אולם קווי המִתאר ותכונות היסוד שלו נותרו קבועים, וכמוהם עקרונות הפואטיקה של המחבר. הסיפורים מתרחשים ברובם במושבה ותיקה בשרון, המצויה בתהליכי מעבר מיישוב אינטימי חצי-כפרי ליישוב עירוני מודרני. סיפורים אחרים מתארים אפיזודות מן ההווי הצבאי באימונים ובמלחמות. גיבוריו הם אנשים קשי יום, ובהם עגלונים, רוכלים, מורים, בעלי מלאכה וחקלאים, המוצגים בשגרת קיומם ובסביבתם הפיזית הדהויה. בהקשר זה ציין גרשון שקד (1976) כי "שבחה של יצירתו הוא, אולי, שאין לה 'בשורה' ואינה מנסה למצות את 'המצב הישראלי', אלא לספר על מצבם של בני אדם ישראליים […] הריאליזם האטמוספרי של קורן פותח פתחים ואפשרויות חדשים ומפנה את תשומת הלב אל הרוקמים חייהם בסתר".
כתיבתו היא אכן מופת של עיצוב היפר-ריאליסטי צלול, מוחשי ואמין. המרחב החיצוני נבנה בה מהצטרפותם של אלפי פרטים זעירים וכאילו סתמיים, תוך כדי השתהות תיאורית סבלנית על תופעות ופעולות, פירוקן לגורמים ויצירת מרקמים אסתטיים עשירים, מתוזמרים להפליא, של הקבלות וקישורים סמויים ביניהן. על רקע זה בולטים הפערים בין המציאות החושית והחומרית הגלויה והמפורטת ובין הסיפורים החשאיים הנרמזים, חלקם יצריים ואלימים, הרוחשים מתחתיה. הסיפורת שלו מציגה מציאות נופית של עזובה והתפוררות, שבה מהלכות דמויות שותקות ובלומות, כאובות ופגועות, המנסות בהיסוס ליצור מגעים אנושיים ולזכות ברגעי חסד, וזאת בלשון חסכנית ובסגנון ענייני הנזהרים מכל התפייטות. עלילות הסיפורים מינימליות. בעיקרם הם עומדים על תיאורי פעולות ושיחות לקוניות, כמעט בלא חשיפה של הרהורים ורגשות ובוודאי בלא פירושים מטעם המספר. מתחת לפני השטח האפרוריים מצטברים מתחים גדולים שאינם מוצאים להם פורקן, ודומה כי הרבדים הרגשיים הסמויים נעשים טעונים וחריפים יותר בכתיבתו של קורן עם השנים. משום כך הסיפורים מחייבים את מעורבותו של קורא פעיל במיוחד, הנדרש לכוון את חושיו לקלוט את המוני הגירויים הזורמים אליו מן הטקסט ובה בשעה למלא את החללים הריקים הפעורים בסיפור, בעיקר בכל הנוגע לחיי הנפש של הדמויות. כל התכונות האלה יוצרות פרוזה נקייה, מדויקת ורבת-כוח, מקומית ואוניברסלית גם יחד, שחומרת עיצובה וישרנותה חסרת הפשרות מְשַׁוות לה גם ממד מוסרי. בחיפושיה אחר מקורות ההשראה של נוסח ייחודי זה הצביעה הביקורת על הקלאסיקונים של המודרניזם האמריקני (המינגוויי, פוקנר, שרווד אנדרסון) או על מעצבי "הרומן החדש" הצרפתי (אלן רוב-גרייה) כעל אבותיו הספרותיים של קורן, אם כי היו שסימנו קווי קִרבה בינו ובין אחדים מבני דורו בסיפורת העברית, כגון יהושע קנז, ראובן מירן, גדעון תלפז וישראל המאירי.
על אף מיעוטה של כתיבתו הוכר קורן כאחד המשובחים בפרוזאיקונים של דור המדינה. הערכה זו אושרה מחדש ב-2008 בדיון ביקורתי ער שהתנהל בעיתונות הספרותית סביב יצירתו. הדיון ניזון בחלקו מהענקת פרס ביאליק לקורן בשנה זו, וכן מהדפסת הרומן "לוויה בצהריים" במהדורה חדשה. הרומן זכה לעיבוד קולנועי בבימויו של אדם סנדרסון בשנת 2013. בשנת זו גם זכה בפרס ברנר על ספרו שתי כפות ידיים ומלה (2013).

בורשטיין, דרור. "'עכשיו אני רואה את השמש אחרת': פרגמנטים על 'הוספיס' מאת ישעיהו קורן". "שאלות בספרות". ירושלים: מוסד ביאליק. 2013. 174-166; סרנה, יגאל. "היעלמותו ושובו של ישעיהו קורן". "ידיעות אחרונות" 7 ימים. 2.6.1989. 21, 23; שקד, גרשון. "רקמת חיים בסתר". "גל אחר גל בסיפורת העברית". ירושלים: כתר. 1985. 146-145.

אבנר הולצמן