משורר
נולד סמוך לטאלין, בירת אסטוניה, וגדל בליטא. בן למשפחת למדנים וסופרים. סבו, יהושע יוסף פרייל (1858-1896), היה גדול בתורה, בעל השכלה עברית וכללית רחבה, שמאמריו נדפסו ב"הלבנון" וב"המליץ". פרייל, חניך הגימנסיה העברית במריאמפול, היה ספוג תרבות עברית מילדותו. לאחר מות אביו בגיל צעיר, היגרו האם ובנה לארצות הברית (1922). כאן ציפה לאם שידוך עם מורה עברי, שהתפעל מן הנער המוכשר והיה לו לאב חורג אוהב ונאמן. פרייל נכנס ללימודים בבית המדרש למורים שליד ישיבת הרב אלחנן ("ישיבה יוניברסיטי"), אבל מעולם לא עסק בהוראה, שלא התאימה למזגו הרך. לעולם הספרות קירב אותו ידידו ה"גליצאי" יהודה לייב (ג'אד) טלר, "ילד הפלא" של שירת יידיש המודרניסטית האמריקנית בשנות השלושים. טלר חשף את פרייל לשירה האנגלית והאמריקנית המודרנית, עודד אותו בניסיונותיו בכתיבת שירה וקירב אותו ליעקב גלאטשטיין, המוכשר והמבריק במשוררים היידיים האמריקנים המודרניסטים ומאבותיה של אסכולת ה"אינזיך", שגרסה ששירה היא כדיווח ריתמי חופשי, מושכל ומפוכח על תהליכים המתרחשים בעולם התודעתי של המשורר.
פרסומיו הראשונים של פרייל היו ביידיש (1935). אולם עד מהרה הטתה אותו לעברה העבריות השורשית ה"ליטאית" שלו, והוא החל (1936) בפרסום גרסאות עבריות של שיריו היידיים. עד מהרה הלכה היידיש ונדחתה מפני העברית, אף כי פרייל לא חדל מעולם להיזקק לה, ופירסם בה במהלך חייו קורפוס שירי לא קטן, שרק חלק ממנו כונס בספרו היידי "לידער" (1966). חבורת המשוררים העבריים של ניו יורק קירבה אליה את המשורר הצעיר (בתור מי שהיה "כמעט" יליד אמריקה הוא הוכיח כביכול את כוח קיומה המתמיד מעבר לדור המהגרים הראשון), העניקה לו פרסים, אך גם התייחסה אליו בחשד-מה בגין המודרניזם וה"פרוזאיות" המובלטת של שירתו. מעודדו הנמרץ בסביבה זו היה המשורר וחוקר הספרות שמעון הלקין.
סמוך פחות או יותר על שולחן הוריו, נכנס פרייל לחיים שכתיבת שירה והשתתפות בהוויה הספרותית שמסביבה היו עיקריהם. מעולם לא ראה עצמו כמי שנועד לחיי נישואים והקמת משפחה. קובץ שיריו המוקדמים, "נוף שמש וכפור", ראה אור ב-1944 בניו יורק. קובץ שני, בשל הרבה יותר, "נר מול כוכבים", ראה אור בישראל כעבור עשור (1954). לאחר מכן ראו אור הקבצים "מפת ערב" (1961) ו"האש והדממה" (1968). ב-1972 כונס מבחר מקיף משירתו עד אז ב"מתוך זמן ונוף". מאמצע שנות החמישים ובמשך שנות השישים נוצר קשר הדוק בין פרייל ובין כמה מן המשוררים והמבקרים הישראלים של "דור המדינה", שמצאו בשירתו האורבנית, השפויה, המעודנת וה"פרוזאית" כביכול נקודת אחיזה קרובה במסורת השירית העברית שקדמה להם. מאמרי שבח מנומקים היטב שכתב נתן זך כבר ב-1954 וב-1959, וכן מבחר שירים שאהרן שבתאי ערך וכתב לו הקדמה (1965), אפיינו שלב זה של "התקבלות מחודשת" בחייו הספרותיים של פרייל. מכאן ואילך פירסם פרייל את שיריו בעיקר בכתבי עת ובמוספי ספרות ישראליים. ביקוריו בישראל, שתכפו והלכו, וכן קשריו שהעמיקו עם אנשי ספרות ישראלים, הגבירו את ה"נוכחות" הישראלית שלו, שעלתה על זו של כל משורר עברי "אמריקני" אחר. עם זאת, הוא נותר עד מותו ניו-יורקי מושבע, ספוג אווירת ניו יורק, שרק בתוכה חש עצמו במקומו. המשורר דן פגיס נתן לכך ביטוי נוגע ללב בשירו "הדוכס הגדול של ניו יורק".
קבציו הבאים היו "שירים משני הקצוות" (1975; הקובץ נקרא כך משום שהכיל לצד שירים חדשים כמה משירי הנעורים של המשורר, שלא כונסו עד אז); "אדיב לעצמי" (1979); "חמישים שירים במדבר" (1986); "אספן סתווים" (1993; קובץ מקיף שהכיל את כל שירי פרייל שנכתבו לאחר הופעת "מתוך זמן ונוף" וכן רבים מן השירים המוקדמים שלא הוכנסו לקובץ המסכם הקודם). פרסומו של קובץ אחרון זה של המשורר בן השמונים וארבע תוכנן לקראת ביקורו של פרייל בארץ בקיץ של 1993; ואולם המשורר נפטר באורח פתאומי במהלך הביקור ונטמן בירושלים.
פרייל היה משורר "נטו", ששירתו ניזונה ממפגש מוצלח במיוחד של כמה מגמות ומהלכים בתרבות העברית המודרנית. מחד גיסא, הוא חונך כמשורר על ברכי המודרניזם האמריקני בכללו והמודרניזם האמריקני היידי במיוחד. מאלה קלט את זיקתו לסביבה האורבנית כ"הביטאט" טבעי ותומך (בעוד שהשירה העברית האמריקנית בחלקה הגדול ראתה בסביבה זו "קריית שטן" בעלת עוצמות פיזיות ורוחניות מכלות, ופנתה ממנה והלאה לעבר אמריקה ויקטוריאנית כפרית-למחצה), את החרוז החופשי בעל הריתמוס השיחתי, שנעשה לכלי ביטוי הבלעדי שלו, ואת הנוסח של השיחה הלירית המבוססת על בחינה עצמית מפוכחת, ולעתים קרובות אף מצטיינת בהומור מאופק. הטענה הרווחת ששירת פרייל נסמכה על האימג'יזם האמריקני בטעות יסודה. פרייל אכן העלה מאות תמונות ממוקדות ומדויקות מן הנוף האמריקני, אבל מעולם לא הפך את התמונה הפיוטית לעיקר השיר, ומעולם לא ויתר על האלמנט ההתבוננותי-ההגותי, שהאימג'יזם פסל. המשורר האמריקני הקרוב אליו ביותר היה וולאס סטיבנס, כשם שהמודל השירי היהודי הקרוב אליו ביותר היה שירתו של יעקב גלאטשטיין – שני המשוררים התמחו בניסוחים הגותיים של מצבים נפשיים מורכבים יותר מאשר בהצגה תמונתית חדת מתאר של קטעי מציאות כ"קורלטיב אובייקטיבי". מאידך גיסא, הקשר העמוק של פרייל לעברית לא היה קשר לשוני בלבד. העברית היתה קשורה לגביו לא רק במסורת סגנונית "גבוהה", אלא גם ובעיקר במסורת שירית רומנטית ופתטית, זו ששלטה בשירה העברית במזרח-אירופה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה (המשורר הקרוב ללבו היה זלמן שניאור, בגין שירתו הרעיונית הסוערת ואישיותו השירית המרדנית), וזו שאותה מצא בשירה העברית האמריקנית מיסודם של ב' סילקינר, ישראל אפרת, הלל בבלי, שמעון הלקין ואברהם רגלסון. הניגוד בין שתי הזיקות היה מפרה, בעיקר מפני שפרייל ניהל את ה"קרב" ביניהן בחוכמה וברגישות בלב זירה של אישיות שירית "רכה" ובלתי כוחנית. מלכתחילה הרבה בשירים ליריים וגם סיפוריים, שנוצר בהם עימות מפוכח בין עבר מפואר להווה יומיומי בנאלי, כמו גם בין לשון ספרותית גבוהה לנימה שיחתית מתונה (למשל, השיר על פסל וושינגטון דוהר על סוסו בתפקידו כמצביא המורדים במלחמת העצמאות האמריקנית; ועל השימוש שעושים בפסל מהגרים עייפים, אימהות עם תינוקותיהן וחסרי בית בתקופת ה"שפל"). בהדרגה נעשו העימותים מופנמים ומעודנים יותר. העבר ההיסטורי והלשוני הומר במסכת נהיות רומנטיות "קטנות", הבלחות מטפיזיות, הצצות לעבר מאפו, מיכ"ל ואדגר אלן פו. אלה עומתו עם מודעות מפוכחת להווייתו של המשורר כאדם בודד וחלש בחברת ההמונים העירונית המודרנית. בשיר בשם "הבהרת גורל" עימת המשורר מסע במכונית בגשם סוער לעבר איזה "…גַּן מְסֻחְרָר, מְלַבְלֵב מִבַּעַד לְשַׁעַר פִּלְאִי", עם הציפור שלפתע הוטחה אל חלון המכונית, וקבע: "כְּגוֹרַל הַצִּפּוֹר הָרְטוּשָה יִתְבַּהֵר גַּם גּוֹרָלִי אָנִי" ("נר מול כוכבים", 1954). פרייל ראה עצמו כמי שעומד בין נר לבין כוכבים. בעוד שהכוכבים ייצגו איזה אופק ציפיות רומנטי-מטפיזי, הנר ביטא את הוויית העצמי המוגבל, שאינו שולט בגורלו (למשל, בסדרות השירים שנכתבו אחרי מלחמת העולם השנייה ונגעו בשואה או ב"אימת המחר האטומי"). אלא שהעימות מעולם לא הוליך לתחושה חריפה של משבר או של שסע. אדרבה, המשורר ריכז את כוחותיו ביצירת מגעים ותיווכים בין הניגודים. כוחו התגלה באינטגרציה מעמיקה והולכת בין הבנאלי לאפיפאני, ובין לשון השירה ללשון השיחה התרבותית. בהומור, בחוכמה ומתוך שיווי משקל פנימי שמקורו באישיות מאוזנת, נטולת כל אגרסיביות, למד פרייל "לחיות" את היש העירוני היומיומי כמות שהוא ועם זאת כמין סינקדוכה של המופלא. מסעדה ניו-יורקית אוטומטית, פתוחה לנוודי לילה בשעה מאוחרת, נעשתה בצורה זו לשדה דגן לבן-בוהק (בזכות כלי המתכת וגון האלומיניום באור הניאון הלבן), שרוח אביבית קרירה (רוח המזגן) מרחפת עליו; הווי של ערב שבת בשכונה יהודית הוליד מתוכו תחושה של אל-זמן: "אֲנִי הָאִישׁ הַמַּחְלִיף דְּבָרִים עִם כֻּלָּם כָּרֶגַע/ שׁוֹתֶה תֵּה, נוֹגֵס תַּפּוּחַ, מַאֲזִין לְקוֹל הַחַזָּן […]// כַּמּוּבָן שֶׁאֵין כָּאן תִּעוּד הִיסְטוֹרִי סְתָם,/ הֹוֶה אֶחָד שֶׁל בְּהִירֻיּוֹת וַאֲפֵלוֹת קַיָּם./ אֵין אָז" ("בהוה התמידי", "שירים משני הקצוות", 1976). הזִקנה העמיקה את המודעות של המשורר והוסיפה לה פאתוס עצור של סוף דרך. המשורר ראה עצמו כותב שירים "במדבר", או "שירים בחורף" (כותרת המדור האחרון ב"אספן סתוים"), אבל הנוף של שירת פרייל, בין שהיה נוף שמש ובין שהיה לנוף כפור, נותר תמיד בהיר, פתוח, שפוי.

אפשטיין, אברהם. "גבריאל פרייל". "סופרים עבריים באמריקה" א'. תל אביב: דביר. 1953. 229-236; זך, נתן. "בסימן השעה המפוייסת". "מולד" 154-153. 1961. 189-181; מירון, דן. "בין הנר לכוכבים – על שירת גבריאל פרייל". "חדשות מאזור הקוטב". תל אביב: זמורה-ביתן. 1993. 129-124; פרי, מנחם. "העונה המאוזנת – על מיבנה העומק של שירי פרייל". "סימן קריאה" 9. מאי 1979. 369-388; שבתאי, אהרן. "קוים לשירתו של גבריאל פרייל". "גבריאל פרייל: מבחר שירים ודברים על יצירתו". תל אביב: מחברות לשירה. 1965. 5-11;
Feldman, Yael S. Modernism and Cultural Transfer – Gabriel Preil and the Tradition of Jewish Literary Bilingualism. Cincinnati: Hebrew Union College Press. 1986.

דן מירון