משורר
נולד בסופיה, בולגריה, ועלה ארצה ב-1944. למד בכפר הנוער בן-שמן. בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים היה עורך לילה בסוכנות הידיעות "יונייטד פרס". לאחר השתלמות בספרות ובאמנות בלונדון ובפריז החל לעסוק בייעוץ ובסחר ביצירות אמנות וניהל שתי גלריות בתל אביב. החל לפרסם שירים במהלך שנות החמישים של המאה העשרים. ספר שיריו הראשון, "ארבעה עשר שירים", ראה אור ב-1961 (עכשיו). מספריו האחרים: "ארוחת עבר בפרארה ושירים אחרים" (1965); "בתוך הבית" (1978); "הרצאה על הזמן" (1991); "בים העתיק שלנו" (1999), שבו מקובצים שיריו מספריו הקודמים. ב-2010, בהיותו בן שבעים וחמש, יצא ספרון המכיל שניים משיריו במהדורה ממוספרת של שבעים וחמישה עותקים בלבד, בשם "הסח הדעת הכרחי לשיווי המשקל בעולם". שיריו תורגמו לכמה שפות אירופיות, לערבית ולסינית.
נמנה עם משוררי דו|ר המדינה שהחלו לפרסם במחצית השנייה של שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, אף כי הוא נבדל ושונה מהם, וכבר בספרו הראשון, "ארבעה עשר שירים", רכש לעצמו מעמד של משורר בעל פואטיקה ותכנים ייחודיים. בספר זה, שהתקבל באהדה ואף בהתפעלות, התגלה כמשורר בשל ומגובש, ששירתו מוקפדת ובו בזמן גם עשירה וצבעונית.
שירתו אינה וידויית. "האני הלירי" שלו חף מכל חשיפה אישית קונקרטית ומצלילה לעמקי נפש פסיכולוגיים. הליריקה שלו נושאת אופי פילוסופי-קיומי שעיקרו התבוננות במצבו של האדם המיוצג על ידי האני הלירי. בניגוד למגמה בולטת בשירה בת זמננו ובזיקה למסורת הקלאסית, העיסוק במצבו של האדם בשירתו כולל התייחסות בולטת לאזורי השמחה, הנינוחות והאושר של האדם. ברוח זו, שאף היא בעלת אופי קיומי, אין פנקס נמנע מלכתוב, גם בפירוט, על בני משפחתו וקורותיהם.
מאפיין בולט של שירתו, המוזכר שוב ושוב בביקורת, הוא הדיאלוג העשיר והמתמיד שלה עם תרבות אגן הים התיכון – של ימינו ושל הרנסנס, ההלניזם ותקופות אחרות. לאור זאת נתפשת שירתו כשירה ים-תיכונית, ייחודית, שאין דוגמתה בשירה הישראלית בת זמננו. אירופה ותרבותה, ובעיקר איטליה של תקופת הרנסנס, על צייריה, משורריה וגיבורי התרבות שלה, משמשות הן כמקום התרחשות והן כמטפורה השוואתית קיומית. ברוח ההשקפה הניאו-קלאסית נתפשת בשירתו התרבות האירופית, ובמיוחד זו של הרנסנס, כאמת מידה קיומית, אסתטית ופואטית שעל פיה יש לבחון את ההווה. גם לשון שירתו מעוצבת ברוח קלאסית זו: בעברית מאופקת, "מכובדת", שנמנעת מבוטות ומקיצוניות אקספרסיבית. ואף על פי כן, לשון השירים חושנית, צבעונית ומוזיקלית.
בספר "בתוך הבית" (1978) ניכר מהלך חדש בשירתו. אף שגם כאן היא "ים-תיכונית", ניכרת בה הוויה לוקלית יותר. בספר זה הוא מוותר על הצבעוניות והברק שאפיינו את ספריו הקודמים ויוצר במקומם צבע חדגוני וצנוע יותר. שירים רבים יותר עוסקים בתחום האישי, ובהם שירים שעיקרם הוא זיכרונות. הבחירה בפרטים בספר זה היא אישית ואסוציאטיבית, וזהו אחד מיסודות הליריקה של הספר. גם כאן נמנע פנקס מסנטימנטליות ומקפיד שהשירים לא יהיו חושפניים. שינוי משמעותי נוסף בספר הוא שפתו הדיבורית ה"רזה", הכמעט נזירית. בריאיון שהעניק (1987), הסביר כי השינוי בסגנון הכתיבה שלו נבע מכך שעם השנים פחת מאוד הצורך שלו בהרחקה, שבאה לידי ביטוי בעיקר בשירים ובפואמות שלו על המשפחה, וגבר הצורך לבדוק דברים מקרוב.
באותו ריאיון דיבר גם על אידיאל השירה שלו. לדבריו, יש לו "געגוע לשירה אנושית, לא קפריזית, שאפשר להרגיש שעומד מאחוריה אדם וכותב, משורר אחראי, שלרשותו הניסיון והידע של שנות שירה רבות ואשר מביא בחשבון שהוא אדם בן זמננו, החי ופועל בלשון מסוימת […] שחובתו להיות קשוב לה ומודע לייחודה ואף לדאוג לכך שתהיה שווה ומובנת לכל נפש". לדבריו הוא מתגעגע לשירה שיכולה להעביר חום אנושי, ולא למשהו מקורי-כביכול, מקורי-להכעיס. הרוח הקלאסית השורה על שירתו באה לידי ביטוי גם בטענתו כי בימינו מורגש מחסור "בצורות-שיר ש'נשכחו', בשירי טבע ובאידיליות, באקלוגות אפילו, או בשירה אפית, משהו בעל שורות רחבות ונשמה עמוקה".
הוא מעיד גם על לשון שירתו בעת הזאת: "הלשון שמעניינת אותי היום, שנראה לי ראוי לחתור אליה, שואפת לנורמלי, לדיבורי, מבקשת להימנע מוולגריזציות ורוצה במילים שתהיינה 'שוות לכל נפש', כבשיחה כמעט. […] אני מנסה לקיים משמעת-מילים, עד כמה שזה ניתן, לשמור על איזו 'דיאטה' ולהימנע משומנים מיותרים, שלרגשות ולמילים יש פעמים נטייה לפתח. […] ההעדפה שלי היא בדרך כלל למילים שאינן מפריעות לשיר לשמור על מידה של אובייקטיביות". עוד הוא אומר: "יש לי הרגשה, שאם אכתוב עוד שירים, לפחות ההליכה אצלי תהיה לעבר הבהיר והפשוט יותר, אפילו לעבר קלות מסוימת, שתמיד היו חשובים בעיני" (שם).
ספרו האחרון עד כה הוא האם את עדיין רואה אותי (עשרים וארבע שירים) (2015).
ישראל פנקס הוא חתן פרס ישראל לשירה 2005.

ברונובסקי, יורם. "ברגע זה החל הרנסנס". "ביקורת תהיה". ירושלים: כרמל. 2006. 159-163; ברם, שחר. "המבט המופנה לאחור". ירושלים: מאגנס. 2005. 3-40; וינפלד, דוד. ""בתוך הבית" ומחוצה לו". "סימן קריאה" 10. 1980. 470-474; זנדבנק, שמעון. "חומר הגיר של ההעדר". "חדרים" 14. 2002. 134-139; מזור, יאיר. "דיוקן הצניעות הצנומה כעוצמה נצורה". "אהבה במושב האחורי". אור יהודה: זמורה-ביתן. 2005. 153-160; פנקס, ישראל. "איך אתה מגיע לשיר?". "חדרים" 6. 1987. 141-150.

יצחק בן-מרדכי וערן צלגוב