משוררת וסופרת בשפה הערבית
נולדה בנצרת. בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית וספרות השוואתית מאוניברסיטת חיפה (1982). מורה לאנגלית בתיכון העירוני בנצרת. פירסמה שישה קובצי שירה. הראשון בהם, "נגד השתיקה", ראה אור ב-1994. בנוסף פירסמה קובץ סיפורים קצרים בשם "אני שגעונך" (2009), שלושה רומנים אלקטרוניים וספר הייקו (2006).
שירתה פמיניסטית, מרדנית מובהקת. שיריה פונים תדיר אל הגבר, המשמש מושא לאהבה ולמרדנות גם יחד, משום שהדוברת בשיר קובעת את התנאים שבהם היא מוכנה לאהוב את הגבר בלי להפוך לשפחתו. בשירים אחרים בולט הדיבור בגוף ראשון יחידה, הנושאת את קולה בזעקה כאישה וכמשוררת, ללא הפרד, ועומדת על זכותה לגופה, לחירותה ולחופש הביטוי העצמי בדיבור ובשיר.
כתיבתה משלבת את האישי ואת הארס-פואטי והיא רואה בשירה כוח משחרר, כפי שעולה למשל מהשיר "למרוד בשתיקה": מֵעַתָּה/ אֶטֹּל אֶת/ מַפְתְּחוֹת הַנְּבוּאָה/ וְאֵלֵךְ לִי…/ מֵעַתָּה/ אֶטֹּל אֶת מַפְתְּחוֹת הַבְּשׂוֹרָה/ וַאֲצַוֵּךְ/ לָשֵׂאת אֶת יְצוּעֵךְ/ מֵעַתָּה אֲלַמְּדֵךְ/ כִּי הָאֱמֶת/ אֵינָהּ נִתֶּנֶת מִתּוֹךְ חֶמְלָה/ אֵינָהּ נִלְקַחַת/ אֶלָּא בְּכֹחַ" ׁ(מערבית: לאה גלזמן, "גג" 4, 2001, 25).
שפתה ישירה ופיוטית, ללא שימוש בתבניות משקליות סדורות ותוך שימוש בחריזה חלקית. אוצר דימוייה עשיר ושואב גם מן האסלאם והנצרות. כמה מדימוייה מן המאגר הספרותי הדתי נועזים. מצד הנצרות היא מתארת את אובדן החופש שלה כאישה, כבר מרגע לידתה, באמצעות דימוי תלייתה על צלב בשיר "צלב השתיקה" (מערבית: לאה גלזמן, "גג" 11, 2005, 124). מצד האסלאם, בשיר תשובה למשורר הלבנוני הידוע נזאר קבאני בשם "מעידה אנוכי כי אין גבר – אלא אתה", היא מציבה את הגבר במקומו של האל ואת עצמה במקומו של הגבר, תוך שימוש בנוסח הצהרת האמונה באסלאם, הקובע כי אין אל מלבד אללה: "אֲנִי מְעִידָה כִּי אֵין אַף גֶּבֶר/ הַדּוֹמֶה לִי בִּתְשׁוּקָתוֹ/ בִּשְׁתִיקָתו/ וּבְסוּגוֹ/ עוֹלֶה עָלַי בַּשִּׁגָּעוֹן/ וּבַבִּלְבּוּל/ אֶלָּא אַתָּה/ אֲנִי מְעִידָה/ כִּי אֵין אַף גֶּבֶר/ שֶׁיּוּכַל לְשַׁחְרְרֵנִי מֵרִאשׁוֹנוּתִי/ וּלְיַשֵּׁב אֶת מוֹשְׁבוֹתַי/ לִשְׁלֹט בְּכָל לְשׁוֹנוֹתַי/ אֶלָּא אַתָּה/ אֲנִי מְעִידָה כִּי אֵין אַף גֶּבֶר שֶׁיְטַפַּח בְּחֵיקוֹ אֶת מְלוֹא הַרְגָּשׁוֹתַי/ יוּכַל לִשְׁאֹף אֶת רֵיחוֹתַי/ אֶל רֵאוֹתָיו/ בְּרִאשׁוֹנוּת/ אֶלָּא אַתָּה/ וַאֲנִי אַתָּה!" (מערבית: לאה גלזמן, "גג" 4, 2001, 28-27).

חנה עמית-כוכבי